אלימות לא פואטית ברומן "לימסול" של ישי שריד

איך נראית פרוזה על מוסד השב"כ וחוקריו, כיצד האלימות המכוננת את הישראליות הופכת למילה כתובה, כיצד ניתן לפוגג את האכזריות מבלי להקפיא בשפה הכתובה שוב ושוב את דימוייה הסטריאוטיפיים ואת גבולות השיח הצרים שלה. זהו תהליך עדין שמצריך עיבוד מתוחכם לתהליכים חברתיים אל תוך מטפורות מגוונות, דוברים שונים ותחבולות פואטיות. ישי שריד מנסה לדווח על תהליך של שינוי החל בנפשו של חוקר שב"כ, אך התנהלותו במרחב זה דורשת בירור מעמיק יותר.

 שריד כותב על חוקר שב"כ, הנמצא בתהליך של התפוררות מוסרית, מקצועית ומשפחתית כחלק מהתדרדרות הבהמית של החברה בישראל. החוקר מקבל משימה להגיע באמצעות דפנה הסופרת אל האני, אינטלקטואל פלסטיני תושב עזה. חוקר השב"כ מספר לנו את קורותיו באמצעות ההתחזות הראשונית שלו לסופר. המטפורה של כתיבת ספר מלווה את חוקר השב"כ, אשר מנסה בכל כוחו לשוות לעצמו דמות "תרבותית": "עכשיו אני רוצה לכתוב. זה מה שהכי חשוב לי." נאחזתי חזק בתסריט שלי. אסור היה לי בשום פנים ואופן לסטות ממנו עכשיו." (עמ' 8)

הדימוי של אדם "תרבותי" לא נשאר בתוך מסכת ההתחפשויות של חוקר השב"כ אלא מתפתחת הלאה לתוך חייו, אך היא מתקבעת לא כדימוי אירוני אלא כמוצקות קטגורית על מה תרבות ושורשיה. קחו לדוגמא את הדיווח של חוקר השב"כ על הביקור שלו עם דפנה והאני בסרט: "לא התאכזבנו, הסרט היה באמת טוב. שנינו התאהבנו בשחקנית הראשית ג'ניפר קונלי, הסיפור היה משכנע. טבענו בתוכו לשעתיים והצטערנו שהוא הסתיים." (עמ' 142)

הסרט טוב, כי הוא טוב. אין בו ערכים, אין בו משמעות פוליטית או חברתית. ומה נמצא בו, ובכן נמצאת בו אישה שאפשר להתאהב בה. ויש גם סיפור משכנע, אך לא ברור מהו הסיפור. הדיווח (הגברי) הלוקה הזה לא רק מלווה את הכתוב כהיעדר מידע, אלא כחלק מההכרה החסרה של חוקר השב"כ את העולם סביבו. כך שאי אפשר לקבל ממנו מידע על השינוי הרגשי שהוא, לכאורה, עובר בסוף. כמו למשל גם בחירות מוזיקליות תמוהות של הגיבור בתארו את שעובר עליו, כמו המשפט בפסקה הראשונה של הספר: "ישבתי עוד רגע במכונית להציץ בתמונה הישנה שלה, גם כדי לשמוע את "here comes the sun" עד הסוף. נדיר לשמוע את האריסון ברדיו, ויש מעט שירי בוקר טובים כאלה." (עמ' 7).

נדיר לשמוע את האריסון?! ברדיו הישראלי שמשווע להיות ב"מערב" ומשדר את הביטלס יומם וליל. משפט נוסף, "נכנסתי לחנות הספרים וקניתי לו המינגוויי בתרגום חדש, "וזרח השמש", וגם שוקולד; פתאום ריחמתי עליו." (עמ' 166) תרגום של מי? האם האיזכור של המינגווי הוא דרכו של הגיבור לסמן את עצמו כ"תרבותי", כחלק מהבקשה של הסופר לקשר בין חוקר השב"כ "התרבותי" לבין הקאנון. לא ברור, לא מוסבר ולא מתחבר.

השתתפות בעוול מוסרי

הקריאה בספר הייתה לא קלה. כמות האלימות שיצאה, הקיפה וביטאה את השקפת העולם של חוקר השב"כ הייתה עצומה מנשוא. היא לא אפשרה לרגע להתפנות לתהליך רגשי, לכאורה שיעבור על הדמות הראשית. סיגי, אשתו של חוקר השב"כ, לא זכתה לנוכחות מרכזית, ולא מובן מדוע מערכת היחסים שלהם מתמוטטת. מלבד אותו ריטואל של בלש שמאבד את אשתו, כי הוא מכור לעבודתו. לא היה שום ערך מוסף ביוגרפי, משפחתי, אתני, מגדרי, מורכב לסיפור התמוטטות היחסים ביניהם.

נזכרתי שבאותה בעיה נתקלתי גם בטקסטים תרבותיים אחרים שדנים באלימות הממוסדת ובנציגיה. קחו למשל את בני, חוקר המשטרה האלים (שולי רנד) שריקי (אביטל דיקר) מתאבדת בביתו בסרט "החיים על פי אגפא" של אסי דיין (1992). גם אייל (ליאור אשכנזי) סוכן המוסד בסרט "ללכת על המים" (2004) לא בדיוק הסביר לנו מדוע אשתו התאבדה, לא הכרנו אותה לעומק והיא הפכה רק לאמצעי מכני בייצור העלילה על השינוי הרגשי שהוא, לכאורה, עובר.

בשני הסרטים האלה היו אמצעים אחרים שחיפו על העלילה הלוקה בחסר, אך בספר של שריד לא מצאתי כאלו. עלילות משנה אחרות גם הן לא הוסברו מה באמת קרה בין נוחי עזריה העבריין לבין בנה הנרקומן של דפנה.
הספר רצוף באמירות אוריינטליסטיות, שלא מאפשרות הזדהות של ממש עם הגיבור. אחד הפרטים הגדולים ביותר שמסייע להרגשה שקריאת הספר היא השתתפות בעוול מוסרי, היא הרצח של העציר בתחילת הסיפור. "העציר התחיל להיאנח בקול רם, כאילו הוא הולך להישבר, התקרבתי אליו, הנחתי כף יד על הראש שלו, ליטפתי אותו, שידלתי אותו שידבר, שייתן את השמות והמקומות, לקח זמן עד שהבנתי שהוא נחנק בתוך הקיא שלו, שהחרחורים שהוא משמיע הם חרחורי גסיסה." (עמודים 40-41).

הרצח שמתחולל בתחילת הספר הוא בגדר פרשה שצריכה להתברר. אי אפשר לרצוח אדם בתחילת הסיפור ולהמשיך הלאה מלאי מוסריות "לאומית", כחלק משורה של טיעונים המצדיקים אלימות בהסבר של מניעת פיגועים. גם החלק האחרון של הסיפור לא גואל, לדעתי, את הדמות הנרצחת ממותה. צריך להיות יותר ממעשה "נאצל" בכדי להפיג את הגזענות שפוזרה בשצף קצף לכל אורכו של הטקסט.

בחלק השלישי של הסיפור מתחיל שריד לשזור אמנם איזה קצה של חוט. ההיפוך בעמדה של הכולא, והכלוא מחולל רגע פרוזאי, שהאפשרויות הגלומה בעיבודו נכחדת בתוך המהלך הכולל. הספר כולו עובר על נוראות הכיבוש והדיכוי מהצד "המוצדק" של כוחות הביטחון, אך הוא אינו מזדהה לרגע עם ההרס, האסון ותעצומות הכאב שעוברים על העם הפלסטיני בכל יום ויום. ספירת הפיגועים של חוקר השב"כ כספורט ציני שהוא עורך ברחבי הארץ, לא מתחלף בספירת הכפרים ההרוסים או מאות אלפי הפליטים שנאלצו לפנות את מקומם ליהודי אירופה במלחמת 48.

כך, קהות הרגש של חוקר השב"כ בסיפור רק מעצימה את חוסר השוויון החוץ טקסטואלי. ובמקום טקסט שמעביר אותנו תהליך של בדיקה וחקירה ביקורתית ורגשית של שורשי האלימות הממוסדת שהפכה למעשה יומיומי אנחנו נשארים עם האלימות עצמה, אפופים בחשכה לגבי מקורותיה.

התפרסם לראשונה בתרבות NRG. 17.5.2009