"שמואלוף מצייר את ברלין מעיניו של מהגר, וממפה מיפוי כמעט קואורדינטי את החיים בעיר, הקולטת מהגרים אך גם מקיאה אותם מקרבה אם הם אינם מסוגלים לדבר גרמנית תקנית. תיאור חיי הדקדנס, הכולל סמים, מין וזהויות מתחלפות מלווה במעין קסם אפל ואמין, והזכיר לי לרגע במקצת את ספרו של כריסטופר אישרווד פרידה מברלין, שבהשראתו הופק הסרט הידוע "קברט", וכן סצנות מהסרט "מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס. ברומן המעניין ברובו של שמואלוף אין מלאכים אלא אנטי־גיבורים, שהולכים אל הקצה. יצר ההרס העצמי שלהם הוא כה גדול, עד שהם מצליחים לאבד את הכל ולגמור בביוב, כמו כמה מגיבוריו של הסופר האמריקני צ'רלס בוקובסקי."
אני אוהב ספרים עם סיפורים קצרים, זה מרגיש כאילו אני קורא עשרות ספרים בבת אחת, וכמו שיריו הנפלאים של מתי שמואלוף , גם סיפוריו בספר זה נקראים בשקיקה , הם אמנם קצרים אך יש בהם הכל, התחלה אמצע וגם סוף ואפילו תובנות ומחשבות וגם הרבה בין השורות . שלל דמויות, חלקן מושלמות וחלקן פגומות, מספרות על בליל מעשים ורגשות ואף על פי שחלקן בדויות הן מהלכות עלינו קסם. ספר נפלא הנקרא בשקיקה , הקריאה בו זורמת , העיניים ננעצות במילים שחודרות מלב אל לב, קובץ סיפורים מרתקים שחייבים לקרוא." לרכישת הספר.
יום אחד, בהיר או כהה, מלא שמש או קריר וקפוא, תומר גרדי, עורך "סדק" ביקש ממני לכתוב סיפור קצר שיתרחש במציאות שאחרי שיבת הפליטים. עד אז ניסיתי בכל הכוח שלא לכתוב סיפורים על המציאות היומיומית ועל האמונות הפוליטיות והחברתיות שלי. רציתי לברוח הכי רחוק מהזמן והמרחב הנוכחי. אך הבקשה שלי הצליחה לחדור את החומה של הסירוב שלי. ונוצר סיפור שקושר את חזרת היהודים-הערבים למדינות ערב ובו זמן את חזרת הפליטים הפלסטינים לפלסטינים בתוך סיפור שבתוך סיפור.
לצערי, בשל שהותי הזמנית בברלין, עדיין לא קראתי את הספר, שמחכה לי, עם עוד אסופות, כתבי עת וספרים שבהם השתתפתי ככותב. אך אולי זה לטובה, והסיבה תתגלה לי במהרה.
שתי קריאות שונות בעוודה
שתי קריאות שונות הביאו הקשרים אחרים לסיפור. קודם כל הפרשנות הערבסקית היפה, מקורית, יצירתית של מסע במרחב, כמסע בקריאה של זהייה קונדיס "זכות שיבה לוקחים, לא מקבלים" (מאמר מגיליון "חיפה. מרחב מעורב", דצמבר 2013 – התפרסם ב"ערב רב") וכך היא כתבה על הסיפור שלי:
בגלל הסיפור של מתי שמואלוף פיספסתי את התחנה לאוניברסיטה וירדתי בבני-ברק. כשהנהג, במקום לנסוע, ירד לשתות קפה בתחנת האוטובוסים, אחד הממתינים רטן כלפיו, "מה זה? איזו חוצפה!". ואני, ללא שום כוונה שלא להגיב, הפצרתי בו להירגע, "ככה זה במזרח, כלום לא קורה בזמן". איש דתי שעמד על המדרכה ניסה לשבש את הביטחון המופרז בקביעה שלי ואמר, "אם את הצעירה אומרת ככה, אם את לא נותנת תקווה לשינוי, כלום לא יתפתח כאן". הינהנתי, חושבת, איזה כיף שאיש דתי יהודי מדבר אלי, הרי הוא אינו יודע שהוא מדבר אל אשה לא רק ערבייה, אלא גם דתייה. מעניין מה יחשוב אם יידע, על מה ידבר קודם, על זה שאני יותר מדי ערבייה או על זה שאני לא מספיק דתייה?
משמחת המפגש בינינו רציתי להעניק לו מתנה, לתת לו להרגיש שהוא צודק, הרי הוא צודק באיזשהו אופן. אתה יודע, אמרתי לו מתחכמת, כל עוד הנהג היה בתוך האוטובוס היתה לנו תקווה שהוא ייסע בזמן, ברגע שהוא יצא ממנו מותר לנו להתלונן, לא? מהשתיקה שלו הרגשתי שזכיתי בטיעון, אבל בו בזמן, ובגלל התעוזה שלי לדבר יותר ממשפט יחיד, הסגרתי את זהותי והוא גילה אותי. אבל הגילוי שלו לא הדאיג אותי. הרגיעה אותי המחשבה כשנזכרתי במשפט שאבא תמיד אומר לנו, "אם אתם נראים יפה, או עושים דברים טובים, תראו שאתם ערבים, שיידעו".
הקריאה השנייה של עדנה שמש ב"ספרים" – הארץ מנקודת מבט יותר שמרנית. היא חיפשה את הנחמה, אך לא מצאה אותה. לפני שאביא את הקריאה בסיפור שלי, הנה דברים שתומר גרדי כתב בפייסבוק שלו
זו ביקורת משעממת שטוחה ומשטיחה, על ספר מגוון ומעניין. עזבו, לא צריך. אל תקראו בה. אבל אם בכל זאת תחליט או יחליט מישהי כן, תוכלו לראות איך משמשת ביקורת-ספרות עוד צורה של חומה-ומגדל. (הקרשים לחוֹמה מוכנים וחתוכים מראש, שקי החול מלאים, החצץ, התייל גזור כבר לפי המידה, ועל המגדל עומדת כבר הבוקרת-ספרות. רד-נק ישראלי. זרק-חושך ביד).
הנה הדברים של עדנה שמש:
בנִית מדמיין תיקון – נסלל כביש לטהרן, נפתחים בתי ספר דו־לשוניים ובתי חולים משותפים – אך אין הוא דן במצבם הפוליטי של הישראלים שלאחר מימוש האוטופיה הפלסטינית. בסיפורו "נצטרך מכונות אחרות בשביל לעצור את הזמן" מתי שמואלוף "לא מצליח לדמיין" את העתיד עד הסוף. הוא שולח את הדמות הראשית שלו לבגדאד ומתאר את סאלם, בריטי־פלסטיני, פסימי לגבי החזרה של "היהודים־הערבים למשרק ולמגרב". "סאלם הוא כמוני", מציין הדובר, "דור רביעי של גלות". הדובר מתייסר עד סוף הסיפור על קיומו כגולֶה ב"גלות בתוך גלות… בתוך אותו פצע שהוליד אותי לחיים חסרי מולדת".
שוב התהפכו היוצרות. הפלסטיני שב לפלסטין לפחות כדי להתחתן סימבולית מעל הבית שהיה של הוריו ברחוב יפת 232 ואילו היהודי שב לנדוד, גולה בגופו ובנפשו. כה קשות גלותו ותחושת האי־שייכות שלו שאין הוא יכול אפילו להגות את שמו של בן־גוריון: "במטוס הראשון שיצא מנמל התעופה על שם, נו ההוא. את יודעת שאני שונא את ההוא. אז בואי לא נאמר את שמו עוד פעם, שלא תדבק אלינו הקללה".
אם עדיין לא רכשתם את האסופה, אני מציע לכם לרכוש, ולנסות לפני שתחשבו על הקטגוריות הפוליטיות והחברתיות והלאומיות, לדמיין מרחב שווה שבו גם הערבים יכולים לקבל זכות שיבה, כמו שהיהודים מחזיקים.
חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים: חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו, מאת: מרכוס חנונה, עורך: רוביק רוזנטל, הוצאת כתר, 2012, 250 עמודים.
"הכול שקר, יש שאוכל ויש שמסתכל" (כלשי גדוב, שי יאכל או שי ישוף – אין צדק חברתי, השוויון הוא שקר) [עמ' 119]
יהודי מרוקו, ושאר יהודי מדינות ערב סבלו מאפלייה, דיכוי ותרבותם לא הוכרה בקרב התרבות ההגמונית. דמותם צומצמה לכדי פולקלור ובעוד שתרבות המערב הייתה התרבות בה' הידיעה. אך הנה חולפות השנים והתרבות עוברת טרנספורמציה ואנו עדים לפריחה אמנותית בכל התחומים היצירתיים. חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו, ספרו של מרכוס חנונה הוא אחד מהדוגמאות לתיקון שנערך בתחום התרבות. התחום של הפולקלור הופך לברכה, במקום בו הוא היה אות קין של קללה.
ספר הפתגמים מעניק את התיקון המזרחי של יצירת הקשרים עממיים לתרבות העכשווית. אך כיצד נביא לתוך התרבות הנוכחית את חוכמת הפתגמים והחוויה שבתוכה נוצרו. האם די ביצירת מילון מבואר ומפורש של פתגמים מיצירת חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו. לדעתי לא. קשה ביותר להניח בפנינו את הפתגמים ולהניח בידינו את המפתחות בכדי שנלך לאן שנלך. אם כן, מדוע מיהרה הוצאת כתר להוציא מהדורה של כריכה קשה של הספר בידינו. אולי כי זה יהיה עוד אחד מהספרים שינוחו בשלווה במדף הספרים, מבלי שייפתחו. ספריה עבה אך מאובקת נורא. הספרים רק ירמזו על עידכון המושג של רב תרבותיות מבלי באמת להיאבק ברלבנטיות.
"הכינו את עצמכם, הנה החג מתקרב" (אוז'זדו ראסכום, הא ל-עיד קריב – יש להתכונן ולא להשאיר דברים לרגע האחרון) [עמ' 205]
הפולקלור ממוטט את הגבולות שבין "התרבות" לבין היומיום. יתרה מכך, הוא מערער את הידע ההיררכי של האקדמיה ונמצא בסתירה מתמדת מולו. אך כיצד מתרגמים את החוויה שבתוכה נוצרו הפתגמים. מרכוס חנונה מודע לבעייתיות הזאת ומציין במבוא לספר כי: "למרות שהמסרים הסמויים הם לב הפתגם המרוקאי, רובם איבדו את את משמעותם ההיסטורית. חלקם התעוותו במעבר בין הדיאלקטים השונים של השפה, וחלקם פשוט לא מעניינים" (עמ' 13). אך יחד עם זאת חנונה מראה לנו את היתרון בהבנת הפתגמים הללו שמכילים מסרים סמויים מן העין. הפתגמים המרוקאיים מלאים בהונאה של כוונותיהם ובחלק גדול מהפתגמים מובאות הפניות לפתגמים מקבילים ממגוון שפות העולם.
הפתגם מופיע בתוך החיים היומיומיים וקשה להפוך לנתקו מתוך החוויה בתוכה הוא נוצר. לכן צריך למצוא פתרונות מורכבים יותר להבאת הספר לציבור בימים אלו.
דווקא בתוך תרבות האינטרנט היה נכון יותר להעמיד גירסא מקוונת של המילון בכדי להנגיש את הידע הזה לציבור במקום להתעקש על הדרך המסורתית של הוצאת ספר. נראה כי הספר יעמוד בודד בספריה, ואילו הידע המקוון ימשיך לנוע בלעדיו עד שבהוצאת כתר יבינו שהזמנים השתנו ומשתנים. רחמנא ליצן הספר מופיע דווקא עם היעלמות הדור שנולד וגדל במדינות ערב ורוב רובו כבר לא ייהנה ממנו. הספר אמנם ישמש חוקרים ואנשי ספר, אך דווקא ככזה הוא יעשה מרחק עצום בין המקום בו הוא מתחולל לבין המקום בו הוא נקרא. ואולי דווקא הופעת הספר תבשר גם על כניסת משלבי הדיבור הללו לתוך הספרות, באמצעות התיווך שלו.
הערות של רוכב אופניים במרחב העירוני של עשיית סרטים | אבישי סיון | הוצאת סיטרא אחרא | עריכה: שחר גולן סריג, דצמבר 2010 |
שחר סריג הוציא את ספרו "סמן האטלס בנובמבר 2010, ומיד אחר כך הביא לפרסום אבישי סיוון כשערך את ספרו "הערות של רוכב אופניים במרחב העירוני של עשיית סרטים". הנה ביקורת משותפת על הספרים.
גם אני קראתי את הדברים של אבישי סיוון ב"אוצרות דרום" ונדהמתי, כי מזמן לא פגשתי בפרוזה כל כך קצבית ועוקבת בביט אחר ביט אחר זרימת התודעה של המספר. מצאתי לנכון לקרוא בספרים ולחפש נקודות משיקות, גם בגלל שהם יצאו באותה הוצאה וגם בגלל הדמיון שחשתי כשקראתי בהם. שחר לא במקרה ערך את ספרו של אבישי באותה הוצאה שבה פורסם ספרו. אך בספרים יש גם כיוונים שונים, אבישי מגיע מהקולנוע, שחר מהציור. אבישי בונה סיפור עם הצלחה בסופו, סרטו "המשוטט" הגיע לפסטיבל קאן ואילו אצל שחר הסיפור מינורי יותר ומנסה לשחזר סיפור אהבה שהתרסק, כדי להיפרד מהמתים.
שני הספרים מתרחשים בדרום תל אביב ושולחים זרועות לעולמות נוספים. שני הספרים לא במקרה ב"סיטרא אחרא". זאת ההוצאה של המשוררת אביה בן דויד, הידועה בכתיבה הגותית הרומנטית האפילה שלה. שני הספרים הללו, הולכים דווקא בכיוון הפוך למודוס אופרנדי של הכתיבה הפואטית של בן דויד (Modus operandi – מונח לטיני שמשמעותו שיטת פעולה).
הגירה ללא הגירה
הספרים של השניים נחמצים לתוך מרחב עירוני של דיכוי. אבל אין כאן הפנייה לכיוון של מסמן פוליטי בהיר. האכזבה של גיבוריהם נמהלת בתוך ייאוש, בדרך של בילבול, ביחסים בלתי-אנושיים, באכזריות. המצפן המוסרי נשאר לא פעם בידי הקוראים/ות שאמורים למצוא את דרכם בתוך המבוך של המאה העשרים ואחת.
לא במקרה בשני הספרים אין שמות משפחה לרוב הדמויות. המשפחה לא נמצאת. נכון אפשר להסיק מהיכן ולרי מגיע בספרו של סריג וגיבורו של סיוון מדבר על האוזבקיות שלו, אך בשני הספרים אין ריאליזם שנבנה על ביוגרפיה ברורה ועקבית. זהו דור שהופשט ממנו המסמן הביוגרפי. הדור השני שנולד בשנות החמישים והשישים הביט בדור הראשון שנולד בשנות הארבעים והשלושים (המבנה הדורי מתמקם אל מול הקמת המדינה במלחמת 48) ועוד חי בעולם שלשם המשפחה היה משמעות. בדור השלישי שנולד בשנות השבעים והשמונים למאה עשרים התרחק מהתכוננות בתוך שושלות משפחתיות רחבות היקף (שנעו הרבה אל תוך העבר). הדור השלישי ניתן מעברו, גם בשל השואה באירופה וגם בשל המחק הלאומי של הציונות התכוננה תודעה של אדם חדש, שנולד לעם חדש. אותו אדם חסר את את הקליפות הביוגרפיות, השושלות המשפחתיות. סיבה נוספת להתכוננות הסובייקט מחוץ לעבר המשפחתי היא גם דחייה של הז'אנר הריאליסטי והתמקמקות בתוך ז'אנר פואטי, שנע סביב הווה, כאותו ערך של תנועת הביט. ובו בזמן זהו גם תוצאה של הגלובליזציה שמחפש לחבר את האונבירסלי בתמות ובשפה הדומה תוך כדי השלת הפרטיקולארי, הייחודי, כמו אותו מסמן יהודי גלותי. אמנם בספר של סיוון יש יותר אמירות משפחתיות, אך איננו מתמקמים בקלות להבין את תהליכי ההגירה לישראל והשפעתם על המבנה המשפחתי והבניית האני בתוכם. התוצאה היא שמהגרים חיים בתוך מדינת הגירה, ללא הבנת תהליכי ההגירה שבתוכם הם התכוננו כסובייקטים. הם אינם יכולים להבין את המבנה הפסיכולוגי-חברתי-גיאו-פוליטי שאל תוכו הם נזרקו. הקשרים בין הזהות לבין תהליכי הזיהוי שלהם מתערפלים והם נשארים בתוך מערכת מסמנים רזה שהם בוראים לעצמם. אך גם זאת שנשענת לגמרי על הווה, יכולה להתכתב באופן לא מודע עם מסגרות חשיבה עתיקות יותר.
מיליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה
הגיבורים בספרים של סיוון וסריג חסרי כסף ולכן הם נמצאים בתנועה. הם במאבק הישרדות בלתי פוסק. הם מציירים את תל אביב כעיר פאנונית – המחולקת לעיר שחורה ועיר לבנה. אבל המאבק נמצא בידי התפוררות והתפרקות ובעשייה אמנותית. גיבורו של סיוון יוצר סרט, בזמן שגופו יוצר אבנים בכליות. סריג יוצר את הביוגרפיה של אניה, חברתו של המספר ושל ולרי. המוות הופך לחיים.
בשני הספרים הגיבורים משקיעים זמן רב בשיטוט בדרום תל אביב, בין הישענות על מה שנראה כקהילה קטנה, פרודה קטנטנה של חיים, שהיא אבן הנגף בפני הרס טוטאלי של היחיד. בשני הספרים הגיבורים רוצים למות, כמו הרחוב ההרוס סביבם, החיים לא ממומשים. אבל הם לא הורגים את עצמם בעלילות. המוות מאשר את החיים ולא מבטל אותם.
בסיפורים אין ילדים ולא בכדי, הציר הזמן שקוע בהווה ואין לו עתיד פנטזמתי. בסיפורים יש מחלות, בסיפור של סריג – מחלת מעי ואילו בסיפור של סיון יש כאמור אבני כליות. אבל המחלה לא רק מופיעה במרחב הציבורי, היא חודרת אל הגוף, בצורה ברורה.
שני הגיבורים מנסים נסיעה לחו"ל, אל מחוץ לגבולות הלאומיות, אבל לא מוצאים את עצמם גם ברחוב הגלובלי. כלומר הפוסט לאומיות והגלובליזציה לא מביאים מזור לשיברון שמתחיל ברחוב וממשיך במחלה – בגוף. אצל הגיבור של סריג הנסיעה לחו"ל מתבצעת כשליפה מתוך זכרון חיים עם אִינה שמתה. ואילו אצל אבישי יש סיפור אהבה שנע בין אנגליה לבין ישראל ועושה שימוש במרחב הוירטואלי (סקייפ, ג'ימייל וכד'). אבל סיפור האהבה לא מצליח להתמשש ואין דרך לחזור לנקודת האפס של המנדט הבריטי. אירופה בשני המקרים לא מצילה את היהודי. היהודי טמון בתוך זהותו היהודית ושאלותיה החברתיות הרבות.
בסיפור של סיוון של גאולה בדבר הצלחה אמנותית, אך הגיבור ממשיך בהרס העצמי שלו גם אחרי ההצלחה וזהו רמז מטרים שאין פתרון באמנות לבעיות רוחניות וארציות. ואילו בסיפור של סריג יש פיוס עם המוות של אינה, אך גם זה אינו מביא מזור לפצעי הגיבור.
בינתיים, כתב עת לספרות צעירה עיצוב ואיור: רוני גרבורג
כתב-העת הירושלמי לא נכנע לאירוניה המאפיינת לא מעט מהיצירה התל-אביבית, והוא מחיל פריזמה רומנטית על יצירתו. אך זו רומנטיקה תלושה וחסרת אחיזה במציאות החברתית וקרעיה ניכרים בטקסט. כקוראים, אנו נדרשים לייצר הקשר רחב ברמות שונות לטקסט.
את כתב העת מלווה אמן בשם שגיא אשין, אך משום חסרה התייחסות נאותה ליצירות האמנותיות הנכללות בגליון, ולכן אין להן שמות ולא נמסר באיזה חומרים השתמש האמן. העטיפה של כתב העת שנוצרה על ידי רוני גרבורג היא מעין קולאז' קיטשי, רומנטי, קודר, שמייצר אמירה קשה מבעד לחומרים מודבקים על רקע כחול/סגול וחום. הכחול/סגול מרמז לנו על הדיון הלא מודע עם הלאומי והדרך בה היא כלואה בתוך רומנטיקה לא אחידה. הספק אישה ספק סירנה אשר קבורה מתחת לעצים (העומדים במרכז היצירה) היא מחשבה אירופית הנודדת לתוך המחשבה התרבותית בישראל.
מי היא? מהם מסמניה? צריך לקרוא את כתב-העת בכדי להבין יותר על התשוקה הזו. אחת התשובות שאפשר להביא כבר בתחילת רשימה היא מעין יציאה נגד הפולחן לאדמה. שהרי הציונות המעשית של אוסישקין שהניחה את האחיזה ב"אדמה" במרכזה כסוג של פטישיזם "ניצחה" בתוך המחנה הרעיוני הציוני. המשכה של תפיסה זו הביאה את חוק נפקדים, נוכחים, והשתלטות על אדמות הפלסטינים בתוך ישראל משנת 48 ואילך. בו בזמן הקריאה בעטיפה מספרת לנו איך עורכי "בינתיים" מבקשים להישאר בגבולות הרומנטיקה הקרועה הזו ולא לפרוץ למסגרת אחרת.
באחרית דבר שנמצאת דווקא בפתחו של כתב העת הירושלמי כותבים העורכים והעורכות: "נוכח המציאות הפוליטית בשנה האחרונה, נאבקנו לא פעם. שאלנו אם אין עלינו חובה לכלול בגיליון את המציאות הזו שנעדרה, לבסוף בחרנו ללכת בדרכנו – לתת במה ליצירות שנגעו, ולמציאות שעולה מתוכן, גם אם היא חלקית".
לכאורה, זהו פתח דבר מאוד מודע לעצמו ולפרויקט הבלתי ממומש של מענה ספרותי פוליטי עכשווי לאותה מציאות מדומיינת. בפועל, מתגנבת ההנחה כי ישנו קול מרכזי אשר מתווה את המהלך למרות ביטולו בפתח הדבר: "הידיעה שאת הקול הזה, המרכזי, לא קבענו מראש ולא ניסינו להכתיב, היא במידה מסוימת מרגיעה. לא מתוך התחמקות, אלא מתוך תחושה עמוקה ששם הדיוק, שזה מה שבאנו לעשות וזה מה שעשינו. אנחנו מקווים." (עמ' 5)
הקול המרכזי דווקא נמצא בהכחשתו. השאלה מהו מכיל. מהו הפוליטי. ואם הוא קיים מדוע צריך להכחיש את קיומו. מה הוא מכיל. מי ממשטר את האפשרות לדובב את הפוליטי ביצירה. ואם להשתמש במונחיו של שמידט – מיהו האוייב ומי הוא הידיד של כתב העת "בינתיים".
חסר דיאלוג
מתוך כתב העת בינתיים איור: שגיא אשין
לא מעט נתקלתי בביקורות על כתבי עת שחסרו את הממד האמנותי או שדחקו אותו לשולי המפגש. אנסה להתחקות אחר כמה נגיעות בין היצירות ובין השירים או הסיפורים דווקא כדי לטעום מתוך הנרטיב האמנותי והתרבותי של "בינתיים".
את כתב-העת, כאמור, מלווה האמן שגיא אשין. רוב היצירות בתוך כתב-העת מגלמות דמות יחידה שאנו מביטים עליה. היצירות נטולות אפשרות לדיאלוג. היצירות של אשין הן חסרות שם. ומתכתבות בכל דף עם יצירה ספרותית אחרת. ביצירה הראשונה ישנו יחס של מבט בין אדם לבין בניין עם מרפסת, כמעין מבט צפייה תיאולוגית אל הנשגב (עמ' 16). יצירה זו נעמדת אל מול הרשימה "כיכר השוק ריקה" של יעד בירן (עמודים 13-17).
הנשגבות הקומיקסאית של המבט בין העין ובין המרפסת המעוגלת מעלה שאלות לגבי העבר התיאולוגי ביחס שבין הפנים לבין המעשה ידי האדם המיתי. העמודים הדוריים שמחזיקים את המבנה מערערים דווקא את האפשרות שאנו מביטים ביצירה "יהודית" לאומית. יצירה זו די מהדהדת אל תוך הסיפור "כיכר השוק ריקה" של יעד בירן.
הסיפור מרוקן את הירושלמיות מהמבט התיירותי שלה באחר נקודת אחיזה תיאולוגית: "אולי זה פשוט ערב שבת והעמדת הפנים של צהרי שישי לא עובדת עוד כעת. במקום לכה דודי ושלום עליכם מלאכי השרת וקידוש וחלות ומפה לבנה ואשת חיל. מונח כאן על שולחן הכתיבה שלי חלל ריק שאי אפשר לפצות עליו בשום סדר מלאכותי." (עמ' 17) גם הסדר המלאכותי וגם הסדר האורגאני היהודי לא מספקים את המקום המבוקש ובירן נשאר בתווך. הוא חושף את המדומיינות במחשבה היהודית ולכן נשאר בתוך מעשה הכתיבה כפיצוי על כך.
התנגדות לבינארי
היצירה שלפני האחרונה בכתב העת מעמידה בצד שמאל שלה רישום של אדם חסון החושף בחיוכו שיניים לבנות (עמ' 91). על האדם יש כמה חריטות עפרון. האדם עומד בין שמים אפורים לבין אדמה עמוסה. הניגוד בין החיוך המרוצה לבין המציאות המטשטשת בין גופו לבין הנוף – כולה מביעה התנגדות. צעקה. יצירה זו מופיעה לאחר התרגום של שרון אס לפואמה "מלחמתו של וצלב ניז'ינסקי" מאת פרנק בידרט. שלושים עמודים (כמעט שליש מתוך כתב העת) מקבלת הפואמה, אשר במרכזה עומדת התמה של שיגעון. הפואמה, לפי המתרגמת, היא היצירה הראשונה של פרנק בידרט הרואה אור בעברית.
הגיבור והקול המרכזי של הפואמה הוא רקדן הבלט והכוריאוגרף וצלב ניז'נסקי, הנחשב בעיני רבים לגדול רקדני הבלט במאה העשרים ולאבי המחול המודרני. "ב-1919, במשך שישה שבועות, ניז'ינסקי, בן ה-29, כותב יומן שהוא אולי העדות היחידה שיש לנו מעטו של אמן גדול על קריסתו הנפשית (עמ' 60). היצירה של אשין מתכתבת עם היצירה של בידרט, אך שתיהן מביעות קול אתי מבלי להידרש למחשבה על מקומן בתוך החברה בישראל. מיהו האדם הלבן שחרטו על פניו בכוח, ומיהו זה שחווה תהליך של איבוד השפיות.
כאן אולי טמונה היכולת של האמנות לעקוף את התרוקנות הפוליטי. אם פתחתי ברשימה זו בתהייה על הרומנטיקה של העטיפה, הרי שחלק מהיצירות עונות בתשובה כיצד אפשר לייצר ההתנגדות לבינאריות של קודש וחול בתוך ירושלים כחלל מדומיין חברתי. והן גם ממזגות את הפחד משיגעון הנודד מאירופה אל תוך הדימויים המעצבים דור ותרבות צעירה. בסיכומו של דבר, קוראי כתב העת חסרים מבט מודע שיאסוף בחזרה את הפוליטי לתוך היצירות ויעמיד דעה חברתית אסרטיבית וברורה.
בינתיים; כתב עת לספרות חדשה, עורכים: מורן בנית, אלעד מרגל, אדם רון בלומנטל, נעם גל, דני הקר. עיצוב גרפי ואיור שער: רוני גרבורג. אמן מלווה: שגיא אשין, גיליון 3, מאי 2009, 96 עמודים, לא צויין מחיר beintaim@gmail.com
דני וויליאמס, עו"ד מנוכר ומצליח בלונדון, פוגש את ג'ורדי, חבר ילדות וסטלן מצפון אירלנד, המבקש למצוא אצלו מקלט. ג'ורדי מגלם את העבר הצפון האירלנדי המוכחש שלו הכולל בעיות חברתיות של תסכול וסמים, דיכוי מעמדי ולאומי. באמצעות מגלה דני את תהליך האסימילציה האלים שהוא עבר בחברה הלונדונית. להמשיך לקרוא "הספר "לגמרי קוף": קונפליקט מתורגם"←
"הכחול" עוקב אחרי חיי ליליאן ואֵד וילדיהם, בתעלת טוֹרי בניו-זילנד בשנת 1938. הבחירה בתאריך ובמקום אינה מקרית. הבחינה היא גם תיאולוגית וגם פוליטית. מקאלם מנסה לבחון את רגע שלפני בוא מלחמת העולם השנייה. העיירה של מקאלם מתפקדת כסוג של גן עדן, כלכלה אוטרקית שבו לכאורה האוכל הגדל, הבקר, הציד מספקים את הצרכים לקהילה. כך היא יכולה לדמיין לרגע את החברה האנושית ברגע שלפני הפיכחון המר של עליית הפאשיזם ומלחמת עולם נוספת.
הכחול, מרי מקאלם צילום: כריכת הספר
אד, גאנר, הנזיר, ג'ימי, סארג' ובוטס הם צוות של ציידי לווייתנים העובדים באופן עונתי במקום. מיקי בנו של אד, מביט אליהם בהערצה. הנשים כולן מביטות במשך היום כיצד שלושת הספינות "הצ'אנס", "הבאלנה" וה"נאוטילוס" חגות אחרי הלוויתניים הנקלעים למפרץ בדרכם מדרום לצפון. שמות הספינות כבר מרמזות לסוג הדיון הספרותי שמנהלת מקאלם בקהילת הציידים, ככוחות המניעים את הרומאן: המקריות (צ'אנס), הטבע (באלנה), הספרות (הנאוטילוס).
בעיירה הזו הגבולות מתערערים בין התרבותי, החברתי והטבעי. הנזיר, למשל, עוקב אחר אנני ורואה אותה עושה את צרכיה בטבע, אך הוא לא נרתע ונדמה כי היא סוג של סירנה שלא מושתתים עליה חוקי "התרבות": "פעם נתקל בה והיא לא ידעה זאת. הוא עלה ישר מהבקתה… פחות משלושה מטרים ממנו, פניה ממנו והלאה, כורעת מאחורי שיח אלגומין, הירוק הכהה של שמלתה מורם כך שכל אחד יכול לראות, על רקע זה, את ירכיה הלבנות… נחיריו קלטו את הריח הנוקב של שתן והוא שמע את זרימת מימיה. (עמ' 45)
"הכחול" של מרי מקאלם הוא תשובה מגדרית מודעת ל"מובי דיק" של מלוויל. "בכל הכבוד, אחאב", אמר צ'רלי לאט, "ככל שאני יודע לא ממש מגיעים מובי דיקים לסביבה הזאת". (עמ' 205) אך במקום להתרחש אי שם בג'ונג'ל הובסייאני מיימי, מקאלם מניחה את גיבוריה ב"גן עדן" לציידי לוויתנים. את האונייה של אחאב היא מחליפה ביישוב קטן ושלֵו. במקום אחאב המיוסר ואשר מוכן להטביע את אנשיו במרדף אחר הלוייתן הלבן, היא מניחה במרכז הספר את סיפור האהבה הבלתי פתור בין ליליאן לבין הנזיר, החבר הכי טוב של אד.
אד והנזיר שירתו ביחד במלחמת העולם הראשונה ונלחמו בטורקים. המלחמה הותירה את אד והנזיר עם זכרונות מסויטים. ליליאן מבינה את זה, אך לא מצליחה לפענח מי זה אֵד אשר איתו היא גידלה את ילדיה. הזרות שבה היא מתנהלת מתפשטת אל המרחב. "לול התרנגולות שבנה אד באותו חודש היה בדיוק כפי שהראה לה שיהיה, ולא הייתה פעם שנכנסה לתוכו בלי לחשוב על ידיו המציגות צורות שם למעלה עם הטלאים. הייתה הלמות בעץ, היא חשבה בה, ותחושת איום עמומה שסירבה להיעלם." (עמ' 98) .
מרי מקאלם. מתכתבת עם המינגווי ועם מלוויל צילום: הייזל סינקלר
מאתגרת מבנים פסיכולוגיים וחברתיים
ליליאן מתוודעת לבואו של גדול-סנפיר לתעלת טורי. זהו לויתן מסוג שהיא לא ראתה. הרעיון הרומנטי המגולם בכוחות הטבע מפיל אותה תרתי משמע מעבר לצוק. "ואז היא החליקה. / היא נאחזה בעשב. אבל תפסה אוויר במקומו, נאחזה שוב כשהחלה להחליק במורד צלע ההר, תפסה חופן של גללי כבשים, החליקה עוד הלאה למקום תלול יותר, נפילה טרשית אל תוך הים המלחש" (עמ' 16). זהו הכוח המטונימי של אהבתה הלא ממומשת כחלק מהביוגרפיה המיוחדת שלא ככזו שהגיעה מחוץ למקום. איריס, אמו של אד, חושדת בה שאין בה את: "הפלדה הנחוצה לחיים בארפווה – משום שגודלה בפיקטון ואיבדה את אמה בגיל צעיר – הוא לקחה על עצמה להדגים לה מה נדרש ממנה" (עמ' 55).
מיקי, בנה של ליליאן, עובר טקס חניכה גברי בהצטרפותו (המוקדמת) לציד הלוויתנים ובעצם בתפיסת מקומו של אביו – אד. מיקי הצעיר מלא ייסורים והוא מאופיין בחוסר אהבה לאימו ובכאבי גיל ההתבגרות האלימה שלו. במרדף אחר לויתן אחד, אביו יורה בו בטעות. הלויתן שנכנס למפרץ התברר היה ולד ונקבה. כך נוצר מבנה אדיפלי מסובך. אד מנסה להרוג את מיקי. ומיקי נוקם בחוסר אהבתו לאימו על שעזבה אותו בצעירותו. מקאלם יוצרת מבנה פסיכולוגי אחר, הקשור דווקא למחשבה על הבניית גבריות ונשיות. משום שדווקא סוזן, אחות של מיקי נשארת לצד ליליאן ומגדלת את בנה.
מקאלם מפרקת בכתיבתה לא רק את המבנה הספרותי של מלוויל, אלא גם זה של המינגווי. כך אפשר להיזכר באותה סצינה שבה האב מלמד את בנו לדוג ב"איים בזרם" (1972) תוך כדי שהדייג גורם ייסורים רבים לבן (אותה סצינה שאותה לדעתי פיתח המינגווי אחר כך לתוך "הזקן והים"). רצוי להשוות את התרחשות עלילתית זו לסצנה ההפוכה שבה מיקי מצליח לדוג לויתן במשימתו הראשונה, אך כמעט ומאבד את חייו בהמשך, ואת האחריות ורגש האשמה של אד. "'טוב, נקווה שהתאונה הכניסה לו קצת שכל בראש', אמר סארג'. אד לא אמר דבר. ואז: "אם לא, הוא לא יתקרב לצלצל כל עוד יש לי מילה" (עמ' 208).
מקאלם מנסה לשבור את המעגליות ההיסטורית ולייצר נקודת אפס חדשה שבה ישנה אפשרות של התנגדות והתחדשות, עוד לפני בוא מלחמת העולם השניה. היא בונה שתי עלילות שמתאחדות (ומחייבות קריאה נוספת). אפשרות הומניסטית זו מגולמת בסיפור האהבה המתחדש בין אנני (ליליאן) ואוון (הנזיר) למרות כל המוסכמות החברתיות. זהו אינו רגע מקרי. ההפך זהו רגע שכולל בתוכו הרבה רגעים של ייאוש, אכזבה ואי אפשרות לדבר. התנועה החוזרת של ליליאן כסוג של מדיאה העוזבת את ילדיה (מבלי להורגם) בסוף הרומאן אל אהבתה, מכילה בתוכה גם את זרעי האכזבה של הקהילה ושל ילדיה. אך ישנו רמז של מקאלם שאולי ההיסטוריה יכלה הייתה להיות אחרת, אם התנועה האדיפלית במרחב לא הייתה מתממשת כרצח אב לא פוסק.
הכחול, מרי מקאלם, מאנגלית: ורד טוכטרמן, אגס הוצאה לאור, 2009, 243 עמודים.
ספרו של טרייסי קידר מתחקה אחר סיפור החיים של הרופא, החוקר והפעיל החברתי פול פארמר שהקדיש את חייו לעבודה לשיפור תנאי החיים בהאיטי. פארמר בוגר הרווארד, שהצליח תוך כדי סיום הדוקטורט להקים תחנת בריאות בקאנז' שהיה אחד האזורים הנידחים ביותר בהאיטי. מאותו רגע ואילך פארמר התחייב לטיפול כולל באוכלוסיות המוחלשות של האיטי תוך כדי פיתוח של משנה חברתית רחבה לטווח פעולה ארוך.
בדרך פעולתו הוא נזהר שלא להתנשא, אלא לפעול מעבר לאינטרסים המעמדיים שלו. פארמר גלה את התרבות ההאיטית והשתתף בשינוי החברתי, הדתי, התרבותי והערכי שנוצר בעקבות הקמת המרפאה. הטיפול במגפת השחפת במקום, הביא את פארמר לפיתוח פרויקטים בהיקף חובק עולם למניעה של התפשטות של מחלות השחפת והאיידס. לפי פארמר, העוני הוא הגורם להתפשטות המגפות, ועל מנת לטפל במחלות, צריך קודם כל לייצר סביבה אחרת של תנאי חיים.
הספר מתחיל עם ביקורת על הדרך בה "השיבה" ממשלת ארה"ב את הממשל הדמוקרטי להאיטי. טרייסי קידר נשלח למקום בכדי לכתוב על עשרות אלפי החיילים האמריקאיים שנשלחו למקום אחרי נפילת החונטה הצבאית. אנו מגלים כי ארה"ב הייתה גם בין אלו שאימנו את ראשי החונטה וזו גם שגרמה מאוחר יותר לאמברגו על האיטי: "אולם התרומות החלו להידלדל עוד לפני בחירתו מחדש של אריסטיד, בשלהי שנת 2000. עתה הובילה ארצות הברית מהלך מרוכז לחסום סיוע לממשלת האיטי – לא רק סיוע אמריקני כי אם גם מענקים והלוואות ממקורות אחרים, כולל הלוואות מארגון בינלאומי שהיו ממנות את הגדלת אספקתם של מים ראויים לשתייה ושיפורים בכבישים, בחינוך ובמערכת הבריאות הציבורית" (עמ' 262).
קידר מנסה להבין את הדרך בה בחר פארמר להיאבק לא בשביל ניצחון, אלא דווקא לעמוד במקום של "תבוסה ממושכת". פארמר עשה זאת בכדי לא לנטוע תקוות שווא במקומיים. "לא אכפת לי אם נפסיד, אני הולך לנסות לעשות את הדבר הנכון" (עמ' 294). פארמר מודע לכך כי ארה"ב ומדינות העולם הראשון לא מודעות לסדר היום החברתי, כלכלי ופוליטי של מדינות העולם השלישי. לא רק כי הן רחוקות ממנה מנטלית, אלא גם משום שהן רוצות לשמר את זכויות היתר שלהן בשליטה על המשאבים בתוך מה שנקרא "הסדר העולמי".
פארמר מדגים זאת בצורה רהוטה כשהוא בוחר לדבר על הפסקת המחקר בגין מגפת השחפת, משום שלכאורה היא נעלמה מן העולם הראשון. הוא מדגים את הסכנה שבמגיפת השחפת העמידה כשהוא מבקש להפריך את הטיעון כי עמידות רב תרופתית של השחפת יקרה מדי לטיפול בארצות עניות, משום שהיא מסיחה את תשומת הלב והמשאבים מטיפול במחלה המגיבה לתרופות.
"האם טיפול בשחפת עמידה אכן יקר מדי? הוא שאל […] אם תוכניות הטיפול יטפלו בהצלחה בשחפת המגיבה לתרופות, אך יניחו לשחפת העמידה לשגשג ולהתרבות? העברת השחפת העמידה תימשך, וגם במקומות שבהם אחוז מקרי השחפת העמידה הוא כרגע שבריר מכלל מקרי השחפת, תגדל חשיבותם היחסית של מקרים אלה" (עמודים 148-149). שחפת עמידה (לתרופות) אם כך יכולה בקלות להגיח מתוך אוכלוסיות מוחלשות הן בשולי המערב והן במרכזו. הוא מביא את אחוזי השחפת בקרב אוכלוסיות בתוך ארה"ב ופועל נחרצות למלחמה במגיפת השחפת שהתפרצה בקרב אוכלוסיית האסירים ברוסיה עם התמוטטות המשטר הקומוניסטי.
חזון שמשנה מציאות
זהו אינו ספר עיון. אך הוא גם לא רומאן. זה ספר של חזון. של אדם שקם עשה מעשה והבין את גבולות הלאומיות, הצבע, המעמד, ההון שבתוכם גדל. הוא לקח את ההון התרבותי, הרפואי, היוקרה שרכש והשתמש בהם למען אוכלוסיות אחרות, ששכנו מעבר לגבולות הזהות שלו. ובה בעת הוא התייחס בכבוד לערכים של התרבות האחרת, כחלק מחזון אוניברסאלי, אנושי וחברתי.
קידר ניסה בכל דרך לייצר סיפור מתח מרגש, אך קשה היה למצוא אותו כדובר הנוכח בתהליך ברוב חלקי הספר. קידר ידע ללכת אל האהבות בחיי פארמר, משפחתו, לחבריו, לתורמים, למוסדות הבינלאומיים, הקולגות, המטופלים ושאר האנשים שהקיפו אותו, אך כמעט ולא חשף את המקום ממנו הוא עצמו בא. משום כך, חסר במבנה הספר תהליך דיאלקטי של חשיפה הדדית.
קידר נכנע למרץ, הפעולה ואופקי המחשבה של פארמר. הוא לא עוקב בצורה רגשית אחריו, כמספר, כמדווח, ובתוך כך, אנו מקבלים מבט דוקומנטרי, המנסה לייצר "אובייקטיביות" ללא הצלחה. כשקידר כן נוכח בסיפור, הקצב, הרגש מתעצמים ביחד עם האקט הפוליטי והחברתי של פארמר ואנו מתפעמים אל מול חוויה עוצמתית. אפשר לקרוא רגע כזה, למשל, כשקידר מתלווה לפארמר בפרק 26 למסע רגלי בהרים, בדרך לביתו של אלקטה בקאס. בדרך הם עוצרים אצל משפחת חולים, שני חדרים זעירים, רצפת עפר, גג מעלי בננה. קידר, מביט בפארמר, ומתחיל להבין את המרחק הגדול שהוא עשה מביתו שבארה"ב. רגע זה מאפשר נגישות עמוקה לפארמר, דרך קידר המביט בו.
"אני, בינתיים, מנסה לחשוב מה אמר לי פארמר לפני שנה על ההבדל הגדול בין להיות מרותק למיטה בבית נחמד מחוץ לבוסטון לבין מרותק למזרן בבקתה כמו זאת, אבל בה בעת אני לא מצליח להפסיק להרהר בכאב הקטן שמרפרף לו מאחורי הפטמה השמאלית שלי, כאב שבא והולך מאז אותו טיפוס מצוק-ראשון." (עמ' 289).
סיפרתי לעמיתה קולגה שלי בדרך למכון מחקר בירושלים בו אנו חוקרים סוגיות של זהות ומעמד על פארמר ומחשבתו החדשנית לגבי מלחמה בשחפת ובאיידס. מיד היא טענה שהשוק לא יכול להשתנות ולתת מקום גם לאוכלוסיות מוחלשות בשל הכוח העצום של חברות התרופות. היא שבאה מתוך המחשבה הביקורתית הביעה עמדה שנכנעה כבר בתחילה למחשבה הקפיטליסטית.
באמצעות ספרו של קידר יכולתי לשכנע אותה בחלק מהרעיונות שהביע פארמר, אשר השתמש דווקא בקרן סורוס הקפיטליסט, בקרנות נוצריות, בממשלת ארה"ב, בבנק העולמי, בקרנות של אוניברסיטאות ובאגודות רפואיות שונות בכדי לשנות את המדיניות העולמית. חזונו הביא לירידת מחירים בתרופות נגד השחפת ולבסוף בשנת 2003 קאנז' – המחוז בהאיטי שבו עבד פארמר – הפך ליעד מועדף של קובעי מדיניות הבריאות העולמית ושל פוליטיקאים אמריקניים.
לקריאה נוספת של ביקורות אחרות ולקניית הספר – הוצאת אג'נדה.
האתר של מתי שמואלוף 