j s

מי מרוויח מהמלחמה באוקראינה

אינטרסים כלכליים מארה"ב ועד סין, אידאולוגיה לאומנית, והסחת דעת שלטונית ממשבר הקורונה, כוחות רבים הובילו למתקפה הנוכחית. ומי יפסיד ממנה? לא רק האוקראינים. למאמר המלא שלי באתר העוקץ.

אחרי ימים מורטי עצבים, החלה אמש (ד') הפלישה הרוסית לאוקראינה. הבוקר מדווחים כבר על הרוגים.

ההחלטה של פוטין להכיר במחוזות המזרחיים של אוקראינה, דונייצק ולוהנצק, קבעה עובדות במאבק אימים בין ממשל ביידן לבין ממשל שולץ. זהו מאבק ציני, לא אקולוגי, של ממשל אמריקני צמא לשימוש באנרגיות שהן תוצר של סדיקה הידראולית (כידוע, זאת שיטה הרסנית לטבע) לבין הממשל של הקנצלר הגרמני הנוכחי, אולף שולץ, ראש מפלגת הס.פ.ד (SPD). שולץ שביקש להפעיל את הצינור הישיר בין רוסיה לבין גרמניה "נורד סטרים 2" הורה על ביטול האישור האחרון שניתן לפרויקט וציין כי מדינתו לא מקבלת את ההכרה הרוסית במחוזות הבדלניים שבאוקראינה. "עלינו להעריך מחדש את המצב, עם דגש על פרויקט צינור הגז 'נורד סטרים 2', אשר אישורו הסופי לא יוכל להינתן לאור הפעולות האחרונות של רוסיה", הסביר. בתגובה לכך הגיב דובר הקרמלין דמיטרי פסקוב כי הוא מצר על השעיית הפרויקט ומקווה כי מדובר במצב זמני בלבד, כך דיווחה סוכנות הידיעות אינטרפקס. אמנם אחת המרוויחות העיקריות של הקונפליקט אולי בטווח הקצר היא סין שבונה צינורות גז שיביאו את האנרגיה המבוקשת לשטחה. בוושינגטון הזהירו את מוסקבה כי עסקאותיה עם בייג'ינג לא יפצו על המכה הכלכלית שיסבו לה הסנקציות המערביות אם תפלוש לאוקראינה.

אמנם כרגע הוקפא השימוש העתידי בצינור "נורד סטרים 2" כסנקציה ראשונית לרוסיה בעקבות הפלישה למזרח אוקראינה. אך אנו כבר יודעים שהפרויקט של הקמת הצינור מתחת לקרקעית הים הבלטי, לווה בהתנגדויות של ממשל טראמפ, ומספר מדינות מזרח אירופיות כגון אוקראינה שבאדמתה כבר עובר הצינור הישן "נורד סטרים 1". לצינור יש גם השפעה גיאו-פוליטית של רוסיה על גרמניה, אך זאת הייתה ארה"ב שפחדה שהצינור הזה יוריד מהכמויות של הגז הנוזלי שהיא מייצאת לאירופה. בגרמניה מאידך ביקרו את איכות הצינור ולכן בנו צינור חדש, שהיה אמור להקל על מחירי הגז העולים באירופה עם הרצון לעבור לאנרגיות ירוקות ולייתר את השימוש בפחם או בכורים גרעיניים (ישנה יוזמה חדשה שרוצה להכיר באנרגיה גרעינית כאנרגיה ירוקה. נשמע בדיוני, אך זה מתגלגל).

יש כמה תסריטים אפשריים לתגובה של רוסיה בעקבות ביטול הצינור ואובדן הכנסות הענק שיגיעו מחברת הגז שלה. איש לא יודע האם רוסיה תנתק את אספקת הגז לאירופה, כאמור בגלל אובדן ההכנסות שהיא זקוקה להן.

עצירה טוטאלית של הגז המגיע מרוסיה למדינות אירופה תגרום לקטסטרופה. פינלנד, לטביה, אסטוניה, בולגריה, סלובקיה, קרואטיה וצ'כיה קיבלו יותר משני שלישים מהגז שלהן מרוסיה בשנת 2020. אוסטריה, יוון, גרמניה, איטליה, ליטא, פולין, הונגריה וסלובניה הסתמכו על רוסיה ביותר מ-40% מהגז שלהן. ביטול הנורד סטרים 2, כבר העלה את רמות הפאניקה בבורסות האנרגיה של מדינות האירופיות וכידוע הגז הרוסי הוא יותר ירוק מהשימוש באנרגיות המגיעות כתוצאה מסדיקה הידראולית.

זה למעשה ה-Win Win שמשחק לידי האמריקאים בסכסוך הזה. ארה"ב שכבר מאיימת לעצור את תזרים המזומנים הבינלאומי ה-SWIFT, אם פוטין יפלוש, יודעת שזה גם יפגע ביכולת של ממשל הרוסי וחברת הגז שלו לנהל משא ומתן עם האירופאים על תשלומי הגז העתידיים. ומה שיקרה זה שהיא תיכנס כשחקנית השולחת גז נוזלי המופק בסדיקה הידראולית לאירופה. עם הקפאת הנורם סטרים 2 כדי ללחוץ על פוטין, היא תמשיך ליהנות מייצוא אדיר של גז נוזלי. כבר היום היא מייצאת יותר מ-70% מהגז הנוזלי שלה לאירופה, לעומת 30% בשנה שעברה, הודות למחירים גבוהים יותר בשווקים האירופאים.

אז ביידן מקפץ עם אגרופיו בזירה הבינלאומית, בעוד שחברות הגז הנוזלי מרוויחות הון תועפות מהמתיחות. קנצלר שולץ, לעומתו, יודע שרוב הציבור הגרמני מתנגד לכניסה למלחמה ברוסיה. יש עוד ציבורים שלמים שזוכרים את שתי החזיתות שפתחה גרמניה מול רוסיה והפסידה בהן. הוא, כמו הצרפתים, חיפש פתרון אחר, שלא יעלה את הקונפליקט לרמה שלא ניתן לרדת ממנה. ראשית, הוא מנע מחברות הנשק הגדולות לחמש את אוקראינה, בגלל הקונפליקט המתפתח. אך גם זה לא צלח כי כרגע נאט"ו דוחף כרגע כן לחמש את אוקראינה.

בינתיים, כמו שלמדנו במלכוד 22, כיצד הקפיטליזם מנצל את המלחמה לטובתו, ובמהלך שיחות הדיפלומטיה שקדמו לה ואינסוף ההצהרות של הפוליטיקאים, יש מי שמרוויח ויש מי שמפסיד.

קייב
קייב. צילום: מתי שמואלוף

מה רוצה פוטין

אלכסיי נבלני שיושב בכלא הוא שהביא את הלחץ לדמוקרטיזציה של רוסיה ולהפלת פוטין, הוא זה שעצם האקטיביזם שלו "שלח" את פוטין לצאת להרפתקה על גבול אוקראינה.

בנאום פוטין לאומה, שבו הכריז כי "אוקראינה היא בשר מבשרנו", ופירט על ההיסטוריה של האיזור, הוא ציין את אי ההכרה שלו באוקראינה ותקף את המשטר שטוף המוח ברוסיפוביה ואת הלינצ'ים בתושבי מזרח אוקראינה.

לא מעט מהפרשנות של המהלך הנפשע של פוטין עוסקת במתח מול התפשטות נאט"ו, והברית הטרנס-אטלנטית, עם החשש של פוטין מצירוף אוקראינה לברית נאט"ו. אך אם מסתכלים על המהפכה שנכשלה בבלרוס (עם הדיכוי האלים של הפעילות המתנגדת לשלטון), זאת שנכשלה בקזחסטן, וגם על המהפכה שהצליחה במאידן באוקראינה, אפשר להבין למה פוטין הגיע למסקנה, שאם לא יפעל החוצה, יצא למלחמה ויראה את כוחו, העם שלו יוריד אותו מהשלטון היחיד, ויחולל מהפכה בתוך רוסיה.

אומרים שישראל מחזיקה בכיבוש בגלל חוסר היכולת שלה להכריע מהי הזהות הפנימית שלה. הפחד לחזור הביתה ולהחליט מהו הד.נ.א הישראלי, שולח את ישראל מעבר לגבולותיה, לנסות לנהל את פלסטין, וגם אולי את לבנון וסוריה בחדירות הבלתי פוסקות לגבולותיהן תוך אי כיבוד החוק הבינלאומי.

באותה מידה נוכל לומר כך על רוסיה. במהלך השנה האחרונה, באמצעות סרטי יוטיוב, אלכסיי נבלני הצליח לחשוף את השחיתות העמוקה של שליטי רוסיה ובראשם פוטין, ורמז שעושרם הגדול מוחבא במערב. נבלני ומטה הפעילים.ות שלו מצאו דרכים פוליטיות לתקוף את שלטון פוטין, ויצאו לפריפריה של רוסיה כדי לסייע למועמדים נגדו.

פוטין לא מצליח להתמודד עם משבר הקורונה. מבדיקה של נתוני התמותה שערך בשנת 2021 הניו יורק טיימס, מתברר שמספר האנשים שמתו בשנת 2020 מהמגפה ברוסיה היה גבוה ב-28% ממספר המתים הרגיל בשנה, עלייה גדולה הרבה יותר משיעור התמותה בארה"ב ובשאר מדינות אירופה.

אי השוויון ברוסיה הלך וגבר בשנים האחרונות לפי מדד הג'יני. בשנים האחרונות יש ירידה עקבית באיכות החיים ברוסיה – ומגפת הקורונה רק החריפה את המצב הכלכלי. האינפלציה עולה, ורוסים רבים מתוסכלים מיוקר המחייה – ומאשימים את "רוסיה המאוחדת" באחריות למצבם. בבחירות האחרונות פוטין איבד מעט מהפופולריות של מפלגתו. זאת למרות שחילק שוחד פוליטי, פסל מועמדות של יריבים רבים שביקשו להתמודד נגדו, רדף וכלא מתנגדים פוליטיים כמו נבלני. אפשר רק לשער מה המצב האמיתי מתחת לפני השטח.

שפה, לאומנות והמתח בין מזרח-למערב

לפני מספר שנים יצא שהיתי במשך חודש באודסה, אוקראינה. משם יצאתי למסעות באומן, בקייב ובערים אחרות. בת זוגתי הגרמניה השולטת ברוסית, דיברה בכל מקום שבו היינו באוקראינה בשפה הרוסית. אמנם ביקרנו באוקראינה לאחר מהפכת מאידאן וכבר ראינו את הסמלים הלאומניים של אוקראינה בכל פינה ובמיוחד במוזיאונים, שם לצד התמונות של גיבורי אוקראינה שתרמו לעצמאותה, הניחו גם תמונות של אלו הנלחמו בבדלנים הפרו-רוסיים. המציאות הזאת, של תרבות דו לאומית, לעומת תרבות חד לשונית, חד תרבותית וחד לאומית, באותו מרחב היכתה בי. עם השנים למדתי שדווקא בתוך מהפכת מאידן הדמוקרטית לכאורה, הסתתרו מרכיבים מפחידים שקשורים בעבותות לדרך שבה הסכסוך בין המערב לרוסיה הגיעה לשיא.

האם לאומנות כזאת מוכרת לכם? בטח שכן, שהרי גם בישראל ישנם כוחות רבים הדורשים את עליונות השפה העברית על השפה הערבית

ההכרה במחוזות הבדלניים כמו גם פלישה של הצבא הרוסי כדי "להגן" על התושבים הפרו-רוסים, היא פועל יוצא של התעלמות אוקראינה מזכויות המיעוט הפרו-רוסי בשטחה. במהפכת מאידן – שנתפסה כמהפכה דמוקרטית נפלאה במערב – היו כוחות מסוכנים מאוד, בין השאר אנטישמים שרואים בסטפן בנדרה גיבור לאומי, למרות ששיתף פעולה עם הנאצים, וגם כוחות לאומנים שדורשים את עליונות השפה, התרבות והלאום האוקראיני. האם לאומנות כזאת מוכרת לכם? בטח שכן, שהרי גם בישראל ישנם כוחות רבים הדורשים את עליונות השפה העברית על השפה הערבית (חוק הלאום), והתעלמות מוחלטת מהתרבות והספרות, וההיסטוריה של הלאום הפלסטיני כמו גם זכותו לאוטונומיה, בחירות וכד'.

הסכם מינסק, שנחתם בחסות הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה, בין אוקראינה לבין מה שכונו הבדלנים הפרו-רוסים באוקראינה הכיל לא מעט דרכים שיכלו להוציא אותנו מהתסבוכת של התגברות הכוחות הרוסים על גבול אוקראינה. פוטין ידע שאם יש לו סדק להיכנס ולפרק את אוקראינה שאיימה להצטרף לנאט"ו, היא במתח שבין מזרח ומערב בתחומה.

אוקראינה הציבה מודל חד לאומי, חד שפתי וחד תרבותי והזניחה את תושבי המזרח. בעמדה בלתי אפשרית, אני כותב על כך, מבלי לתמוך בשום דרך במהלכי פוטין (כמו שהתנגדנו למלחמה בעיראק, מבלי לתמוך בסדאם).

אחד מהסעיפים שנחתמו בהסכם מינסק, הוא הקטנת השליטה של הממשלה האוקראינית בשטחי דונבאס, כמו כן שיפור המצב ההומניטרי ושיקום כלכלי בדונבאס. לא רק זה, אלא שאוקראינה הבטיחה לקיים את הבחירות המקומיות בדונצק ולוהנסק, כדי שהמקומיים יוכלו להביע את זהותם דרך תהליך מקומי, ולא רק להידרס על ידי הרוב בבחירות.

כל הדברים הללו כלולים בדברים של פוטין שכינה המתרחש בדונבאס כ"רצח עם" (כמובן שזה פייק ניוז), ושיבח את החלטת בית הנבחרים הרוסי להעביר אליו פנייה להכרה ברפובליקות העממיות של דונייצק ולוגנסק. ההחלטה התקבלה בתמיכת 351 חברי פרלמנט מול 16 מתנגדים ונמנע אחד. יו"ר בית הנבחרים אמר כי "קייב לא מקיימת את הסכמי מינסק. אזרחינו ובני ארצנו החיים בדונבאס זקוקים לסיוע ותמיכה".

אי אפשר להתעלם מכך שהפלישה למזרח אוקראינה קשורה לדרך שבה פוטין רואה את המחויבות שלו לאוקראינה, ובמיוחד לדריסת הזכויות התרבותיות של המיעוט הפרו-רוסי באוקראינה. עד לפלישה ציפיתי שהחזרה להסכם מינסק יכולה הייתה ליצור דה אסלקציה באוקראינה, אך טעיתי. רגע לפני שמקרון שיכנע את פוטין לעשות פסגה עם ביידן, הוא כבר נקט בצעד חד צדדי.

בתוך כך, אם המערב לא היה מתרחב באמצעות ברית נאט"ו – הברית הטרנס אטלנטית לגבולות רוסיה – אולי הכול היה נמנע. שכן, אני בטוח שארה"ב לא הייתה רוצה להתעורר עם טילים במקסיקו, קנדה וקובה (אהה זה כבר קרה וכמעט נפתחה מלחמה). בטור דעה שפרסמתי לפני חודש ב"הארץ" הפניתי את תשומת הלב לבעיה הטמונה ברצון של נאט"ו להניח בעתיד טילים על גבול רוסיה.

האם מלחמה מצדיקה את הדאגה לכאורה לאיחוד בין האזרחים הפרו-רוסים מהמחוזות המזרחים של אוקראינה? בינתיים, בעולם ציני מאין כמותו, הבעיות הכלכליות והחברתיות הפנימיות הרוסיות משליכות על כלכלת העולם כולו. כך גם שטחי החיטה העצומים של אוקראינה המאוימים במלחמה יכולים לגרום להרעבת מדינות באפריקה. כמו גם, מחירי הגז באירופה יעלו, וזאת בנוסף למשבר האקלים, משבר הקורונה שכבר העלו את האינפלציה וכך הצירוף של השניים ייגרמו לסחרור בכלכלות המערב.

j s

What if the Hebrew literary centre moved from Israel to another country

Mati Shemoelof is a poet and an author. His writing includes seven poetry books, plays, articles and fiction, which have won significant recognition and prizes. He has written a radio play for German radio WDR. A German edition of his bi-lingual poems was published by AphorismA Verlag.

MATI SHEMOELOF says one of the aims of his new novel, The Prize, is to expand the boundaries of the Hebrew language beyond Israel’s borders

JERUSALEM’S NOVEMBER SKY turned blue and the temperature dropped. I put on my yellow sweater and caught a taxi from the hotel to the Leo Baeck Institute, where the virtual launch of my novel, The Prize, was about to begin. In Berlin, where I live, it’s been a traditional autumn, with dark skies and endless burning leaves falling from the trees. In Jerusalem, the trees are always green.

There were five speakers at the launch. The two in Germany were ready to begin, a third had just arrived from Berlin and there were two Israeli speakers. Most of them spoke about the history of Germany’s Jews. This mingling of Israeli and German identities resembled the plot of my novel, which focuses on the tension between the Israeli and German societies.

In the novel, the German government announces a new international prize for Hebrew writers, the Berlin Prize for Hebrew Literature, which will revive the Hebrew Literary Centre in the city. Between the two world wars it flourished and there were more Hebrew publishers here than in Palestine.

Chezi, an Israeli-Jewish guy of Iraqi descent who moved to Berlin to be with Helena, his German wife, is the first winner of the award for his book, Staying in Baghdad. His win provokes a political storm in Israel. Coincidentally, on the morning of his win, Helena is booked in for an abortion

At the launch, I looked at my Bagdad-born mother, who came with her husband. She was proud of me. She was one of the main reasons I wanted to write this novel. I wanted to bring something from her character into the plot.

Chezi’s mother, Amira, a traditional Jewish-Iraqi Israeli-mother comes to Berlin to try and save Chezi and Helena’s marriage. Amira’s character is based on my mother.

The Leo Baeck Institute in Jerusalem researches the history of German Jews. It was the first time that I was regarded as a German Jew with words from the German and Israeli scholars.

Suddenly, the fact that the novel was written in Berlin was more interesting than me being an Israeli writer.

I married a woman from East Germany. In the book, Helena is from West Germany. I wanted to write about the meeting point of the elitist West German with the poor Israeli writer. I wanted to catch the zeitgeist, the sign of the time, of the Israeli immigration to Berlin. How we, the immigrants bring new ideas about class and ethnicity into German thought.

At the launch, Dr Yemima Haddad, from the School of Jewish Theology in Berlin, said Chezi was a lower-class guy who wanted to use his literary win as a ticket into the higher German class.

Helena, who was born into a bourgeois family in Stuttgart, betrayed the hopes and aspirations of her parents. She grew up as a talented pianist but did not realise her potential. She abandoned her promising musical career and found herself working for an organisation helping refugees.

Until 2014, the Sapir Prize was open to all Israeli citizens; after that the prize was limited to writers who live in Israel.

Because of Covid restrictions, not many people attended the launch. But hundreds from around the world watched online. Today, there are many Hebrew writers outside of Israel. And they wanted to know more about that new diasporic situation through the literary discussion.

In my book, the prize is open to anyone who writes in Hebrew. In contrast, the Sapir Prize, Israel’s most prestigious and lucrative literary award for Hebrew literature, is given only to Israeli citizens who write in Hebrew.

with little noise in the media, the borders of the Hebrew language were reduced to the geographical borders of Israel.

Until 2014, the prize was open to all Israeli citizens, regardless of where they lived. That year, the prize was won by Ruby Namdar, who lives in New York. From the following year, the prize was limited to writers who live in Israel.

Thus, and with little noise in the media, the borders of the Hebrew language were reduced to the geographical borders of Israel. With his book, I wanted to challenge this reversal and open new diasporic horizons and try to imagine what would have happened if the Hebrew literary centre had moved from Israel to another country.

.Photo: Mati Shemoelof (Kfir Harbi/Wikipedia)

The column was first published on plus61J magazine

j s

נאט"ו טיפסה על עץ גבוה מדי, לא פוטין

תארו לכם שארצות הברית הייתה מוקפת טילים בכל גבולותיה, גם במקסיקו, וגם בקובה, גם בקנדה וגם בדרום אמריקה. האם הייתה מרשה למדינות לקבל טילים מרוסיה או סין וממשיכה להתנהג כרגיל? כמובן שלא. ראינו כבר את משבר הטילים שקרה בזמנו בקובה.

האיום של צבאות רוסיה על ארצות הברית נופל לתוך ההיסטוריה הארוכה של המלחמה הקרה. הרוסים הם הרעים, שכבר כבשו חלק מאוקראינה ועכשיו רוצים לכבוש את כולה בכדי להחליף את המשטר הפרו-מערבי ולהנחית בו נציג פרו-רוסי. הרוסים הם הדיקטטורה, שאין בה זכויות אדם, ומנהיג האופוזיציה יושב בכלא אחרי שכבר ניסו להרעילו. ארגוני זכויות האדם נסגרים בזה אחר זה, וזכויות הקהילה הלהט"בית בסכנה.

פרשנים נכנסים ויוצאים מהאולפנים של הטלוויזיה ומסבירים את כל המהלך של פוטין כתגובה לחולשה של ארצות הברית שיצאה מאפגניסטן ומעיראק. איך יסבירו פתאום לעם האמריקני שהם הוציאו אלפי חיילים ממדינה אחת בתואנה שהם רוצים לצמצם נוכחות במדינות אחרות ופתאום לשלוח עוד אלפי חיילים לאוקראינה?

* ההשלכות הכלכליות של המתיחות על גבול אוקראינה

אך מאחורי כל הפרופגנדה המערבית וההיסטריה של המדיה מסתתר נרטיב מאוד פשוט: ברית נאט"ו, כשלוחה של ארצות הברית, מבקשת להרחיב את גבולותיה ולהקיף את רוסיה בטילים, חיילים ונשק. פוטין מבקש לחזור להסכם לפיו נאט"ו לא תתרחב לכל מדינות המקיפות את רוסיה, כמו גם גיאורגיה ועוד.

מדינות העולם שרואות את המצב בשחור ולבן, מיד התגייסו לסייע לאוקראינה כמו גם למדינות הבלטיות. איך? שלחו נשק, ספינות והודיעו על שיתופי פעולה צבאיים. מבלי לחשוב על העמקת הקונפליקט, ועל איך באמת להוריד את החתול – פוטין – מהעץ.

אך מה אם יש דרך פשוטה? מדוע למדינות אירופה להקים ברית צבאית וצבא על-לאומי אחרי מלחמת העולם השנייה? הרי לכל מדינות אירופה יש צבאות, ולחלקן גם נשק גרעיני. מה המטרה של נאט"ו, אם כך? ובכן על הנייר, תמיד נאט"ו תגיד שהמטרה הוא לשמור על הדמוקרטיה ולהגן עליה. אך אנחנו מכירים את מכבסת המילים של דמוקרטיה; ארצות הברית כבשה את אפגניסטן, בסיוע מדינות אירופיות, וגם את עיראק, בסיוע בריטניה ומדינות אירופיות נוספות, כדי להקים דמוקרטיה. בסוף התברר שזו לא הייתה המטרה, והיא גם לא ממש הושגה. מתחת למכבסת המילים מסתתר גם אינטרס כלכלי – לאוקראינה יש משאבים רבים כמו גם למדינות פוסט סובייטיות אחרות – וגם אינטרס של תעשיות הנשק, שרק רוצות עוד קונים לסחורה שלהן.

שרי החוץ של נאט"ו בפגישה בריגה בנובמבר

כעת, במקום שהדיפלומטים ישכנעו את נאט"ו, שהיא-היא החתול שטיפס על עץ גבוה מדי, לרדת ממנו ולהבטיח לרוסים שאוקראינה לא תצטרף לברית שלהם, הם שולחים עוד ועוד נשק לאוקראינה ומדינות נוספות. המדינה השפויה היחידה בסיפור הזה היא דווקא גרמניה, שמסרבת לשלוח נשק לקונפליקט המתפתח ולחמש את אוקראינה. היא עומדת מול הצד הנצי בנאט"ו.

במילים אחרות, כל המלחמה הזאת, אם תפרוץ, היא לא באמת מלחמה על שמירת הגבולות של אוקראינה, או כיפוף ידו של הדיקטטור האיום פוטין המאיים על המרקם הדמוקרטי של אירופה. המלחמה הזאת, אם תפרוץ, היא למען תעשיות הצבא, כוחה העצום של נאט"ו והענקת עוד משאבים למדינות אירופה. אחד מהכינויים של האיחוד האירופי בימינו הוא "מבצר אירופה" והוא הוענק לו אחרי שהמבצר נסגר לפליטים ממדינות אחרות (חוץ מגרמניה שלקחה לתוכה כמיליון פליטים). אך המבצר הזה של אירופה בימינו מקבל צביון אחר, שהוא זה בעצם שעומד מאחורי מלחמה שמתרקמת, ולא מוכן להתפשר. ותשאלו את עצמכם שוב, האם הייתם מוכנים לשבת במדינה מוקפת טילים, וצבאות?

פוטין נבהל מהמהפכות באוקראינה וגם בבלארוס וגם בקזחסטן. הוא מרגיש שכוחו הולך ונופל. משבר כלכלי אוחז ברוסיה, הקורונה נוגסת בחיים המתקצרים של תושבי רוסיה, וגם בסקרים הוא נופל. אומרים שכל המבצע הזה, הוא לכשכש בכלב כדי להשיג עוד כוח בתוך רוסיה. נאט"ו לא צריכה להעניק לו את החבל הזה. היא צריכה להוריד אותו במשא ומתן מהעץ, וגם את עצמה. וכששני החתולים האלו יפסיקו להתקוטט, פוטין יצטרך להתמודד עם האמת המרה, שגם זמנו יגיע לקצו.

הדעה התפרסמה לראשונה בדעות הארץ.

j s

דרעי וש"ס מרוקנים את "המאבק המזרחי" ממשמעות

אומרים שההיסטוריה מתגלה בפנינו בפעם הראשונה כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה. אין דרך יותר טובה לתאר את ההרשעה השנייה של אריה דרעי. יו"ר ש"ס הוא הפרצוף של כישלון המאבק המזרחי.

ש"ס הוקמה בכדי להחזיר עטרה ליושנה ולהעמיד אלטרנטיבה לרוחניות המדולדלת של מפא"י, על כל מנגוני ההדרה שלה. עם זאת, שבעה מחברי הכנסת שלה לאורך השנים הורשעו בפלילים. לצד דרעי, שהוא הפנים של המפלגה, הורשעו יאיר לוי, רפאל פנחסי, יאיר פרץ, עופר חוגי, שלמה דיין ושלמה בניזרי. לא יעזרו שום מילים על דיכוי מזרחי: יש פה תופעה שהיא חמורה ומטריאלית בבסיסה: שחיתות, שוחד, מטריאליזם טהור. אי-אפשר כבר להאשים בכך את מפא"י. הנה הוקמה מפלגה והוקם מנגנון של מאות בתי ספר ושירותים קהילתיים, אך המפעל הפטריארכלי והשוביניסטי הזה הוא ציני מאין כמותו. כל הדיבורים על "רוחניות" מסתכמים ברצון לכוח, ממון והון. מהי האלטרנטיבה של ש"ס? האם המסר החוזר ונשנה של הרשעות חברי הכנסת שלה הוא אלטרנטיבה? או שהוא בעצם ביטוי לריקנות ומילים חלולות?

הרב חיים אמסלם הגיב ב-103FM על ההרשעה השנייה של דרעי. דבריו החשובים לא קיבלו את ההד הנכון, אך תובנותיו מדויקות מאין כמותן. "זו טרגדיה נוראה. הייתי שותף פעיל ומתלהב להקמת ש"ס בברכתו של הרב עובדיה יוסף, ואני יודע שהרב עובדיה לא פילל ליציר כפיים שכזה, להבאת ציבור ענק לעברי פי פחת. מי שמצליח להציל את עצמו ואת בניו להשכלה, לקידום, לקדמה, זה נס, כי כבר בדור שני זה מלכוד שקשה מאוד לצאת ממנו", אמר. "דרעי זניח בסיפור הזה. הבעיה האמיתית היא של מדינת ישראל, שיש לה ציבור שהיא לא יודעת איך תישא אותו על כפיה… הממשלה לא מרעיבה את ילדי ישראל, מי שמרעיב את ילדי ישראל זה מי שמגדל דור שלם לנזקקות ותלות. זה פשע שראוי לוועדת חקירה, וזה בלתי נתפש. אני מכיר את זה מקרוב, בתוך עמי אני יושב. המדינה מוכנה לתת אופציות, אך ההנהגה הפוליטית והרבנות יושבת על האוזן של ציבור שמקשיב לה ומאמין בה, ואין הרבה מה לעשות".

ההזנחה של מצביעי ש"ס, בידי מנהיגיה, היא פועל יוצא של השחיתות הפושה במנהיגיה. מדוע למנהיגים מושחתים שכאלו לדאוג לצאן מרעיתם? הם דואגים רק לעצמם ומשאירים את צאן מרעתם בדיוק במצב שיצדיק את הצבעתם החוזרת ונשנית. ומדוע מצביעי ש"ס נאמנים להצבעה החוזרת למנהיגים שברור לחלוטין שניוון מוסרי פושה במעשיהם? אחת מהסיבות העצובות לכך היא עשרות שנים של הזנחה והדרה בידי מפ"אי, ששלטה ללא עוררין מהקמת המדינה עד המהפך של 1977. אך מתי יקום הציבור על רגליו ויקים ממסד פוליטי, כפי שמדמיין אותו הרב חיים אמסלם? האם ב-2022 כשפארסת הנהנתנות הפרועה של דרעי וחבריו ממשיכה להיקרא במונחים רוחניים "אלטרנטיבה"? האם ההתנהלות העבריינית של חברי כנסת אחרים, שהורשעו וקמו להגן על דרעי, תמשיך להיקרא בתוך מונחים שגויים של "מאבק מזרחי"?

ש"ס לא יצרה בטעות חברי כנסת עבריינים. היא עשתה זאת מתוך תפישת עולם מוכנה ומסודרת. את תפישת העולם הכלכלית-חברתית שלה, חסרת השיניים, המשתפת פעולה עם הניאו-ליברליזם הישראלי, לא ניתן להאשים בטעות חד-פעמית. נסיעתו לשווייץ, מסיבת העיתונאים שכינס בכנסת והסרטון שהפיץ לרשת, דרך ש"ס, על הרעבה מצד הממשלה הנוכחית – לא יסייעו לו. אם בפעם הראשונה המונים עמדו מחוץ לבית הסוהר ואכלו את הלוקשים שלו על רדיפה, הפעם הציבור אמור להיות חכם יותר.

המסורת היהודית המזרחית אינה מסורת של שחיתות, רדיפת כבוד, עבריינות וניוון מוסרי. דרעי מצדו לא מכה על חטא ולא בודק את ציציותיו. שום דבר מהצניעות הראויה לאנשים שנתפסו בקלקול כל-כך חמור, לא קשור אליו. הוא רהבתן ומזלזל ביושרה של פעילים רבים הנאבקים מדי יום את המאבק המזרחי.

לא אתפלא אם גם בעתיד ש"ס תוציא הרשעות מקרב חברי הכנסת שלה. דרוש ניקוי אורוות יסודי ותשתיתי במפלגה הזו. הצער הכי גדול, במקרה של דרעי וש"ס, הוא ריקון המשמעות העמוקה מהמילים בהן הם משתמשים לליבון חטאיהם. בכל פעם שדרעי מדבר על המאבק המזרחי, הוא מרוקן אותו ממשמעו ונופל לידי הבורוּת האתנית של החברה הישראלית. המאבק המזרחי שמדבר על חלוקת הכנסות שוויונית או על צדק חלוקתי בקרקעות או על המלחמה בגזענות והדרה – אין לו שום חלק בניוון המוסרי של ש"ס. דור אחר דור, משנות הקמת המפלגה ועד היום לא מציב אלטרנטיבה ונופל לתוך הנתיב החלול והציני של מנהיגיה.

הדעה התפרסמה לראשונה בדעות "הארץ"

j s

Do anti-vaxxers really think they’re treated like Jews were in Nazi Germany?

German lawmakers have introduced legislation that defines the false equation as a hate crime, as right-wing leader Florian Jäger has discovered

ABOUT A WEEK AGO, my family and I were leaving our house when we saw a convoy of people protesting against the possibility of ​​mandated vaccinations in Germany. My partner immediately hurled loud insults at the protesters. But I was scared.

I knew that among the protesters there were; QAnon supporters (who articulate anti-Semitic sentiments relating to the pandemic), neo-Nazis, right-wing extremists who oppose immigration into Germany, and anti-Semites. I was silent and let the demonstration pass. I wasn’t going to make myself a target.  

When I returned home, our street was littered with anti-vaccination flyers. On one, there was a picture of anti-vaxxers inside a concentration camp. It was my turn to get angry. In the past, these people have worn the yellow badge of the Jews. They saw themselves as sheep being led to the slaughter.

A leader of the anti-vaccine movement in Germany is Florian Jäger, who in 2015 founded a branch of the far-right party AfD in Dachau, the Bavarian city where the Nazis first established a concentration camp.

In a Facebook video, Jäger compares the situation of unvaccinated Germans during the pandemic to the persecution of Jews in Kristallnacht in 1938. Jäger accuses politicians, particularly Bavarian Prime Minister Markus Söder (of the Christian Socialist Union party), of using Nazi methods to incite “popular anger” against the unvaccinated. “However, this ‘popular anger’ did not break out as quickly as the National Socialist propaganda machine,” he says.

“According to a well-known pattern, a scapegoat is currently being sought for the catastrophic political failure of the governing body, and Söder has found him. It’s the ‘unvaccinated’.”

He continues: “Let’s talk about Markus Söder. He’s not getting tired of blaming those who haven’t been vaccinated. The unvaccinated person has just as little to blame for the pandemic as the Jews were for the economically desolate condition back then.”

Jäger’s video ends with the words: “Let’s break through that, let’s resist, let’s take to the streets.”

After posting this video on January 12, German police rang Jäger’s doorbell in the Bavarian city of Olching. They brought with them a search warrant.

Through my reading on the Jäger case I learned authorities have acted to stop this false comparison between Jews and the anti-vaccine movement. If you portray yourself as a victim like the Jews in the Nazi state, you will face court.

A court verdict in Bavaria and a decision from the city of Karlsruhe, in southwest Germany, have made penalties more likely. Jäger has crossed the line and an investigation against the AfD politician has been launched by Bavaria’s chief public prosecutor, Andreas Franck.

Jäger has instrumentalised the Holocaust-to the anti-vaccination narrative. If this is found to constitute a criminal offence of hate speech under the Criminal Code, he will face a fine or imprisonment of up to five years.

The law in Germany states that: “Whosoever publicly or in a meeting approves of, denies or downplays an act committed under the rule of National Socialism of the kind indicated in Section 6 of the Code of International Criminal Law, in a manner capable of disturbing the public peace, shall be liable to imprisonment not exceeding five years or a fine.”

In German-speaking lands (Germany and Austria), anti-science sentiment, right-wing views and racism have been entwined since before Jews were accused of spreading the bubonic plague in the 14th century.

If those in the anti-vaccine movement had been educated about Jewish history in Germany, I doubt they would use the terrible trauma for their own ends. Their contempt frightens me.

 I do not think that these ideas will disappear in Germany. That means the next time I encounter an anti-vaccination protest on my street, I will again be afraid.

At least, the law is targeting these sentiments and ideas. Finally, I wonder if the anti-vaxxers really believe they are treated like the Jews in Nazi Germany?

The text was first published on Plus61J

j s

Drei Texte

Eine neue Art Freundschaft

Ein Freund aller Herausgeber,

aller Journalisten,

aller Schriftsteller, einiger wichtiger Künstler sogar,

ganz zu schweigen von ein paar Musikern,

er arbeitet bei einem Verlag,

sitzt und schreibt, schaltet sein Handy aus, ein, aus, ein, aus –

droht per SMS mit Selbstmord,

beschließt, mich anzurufen,

weiß nicht, dass Poeten sich mit fast jedem Gedicht das Leben nehmen.

Ich erwidere kein Wort, höre nur zu.

Bist Du mein Freund, fragt er mich.

Ja, antworte ich, obwohl ich ihn schon ein halbes Jahr nicht mehr gesehen habe.

Ja, was denn der Sinn des Lebens sei, fragt er.

***

Beim Geschäftsessen nimmt das Unheil seinen Lauf

und kommt zurück in der Entfremdung

prüft, wer ich sei,

warum

ich tu, was ich tu

zu schreiben gedenke, dies und das

immer wieder jenen Gedanken verfalle

mit jenem feinfühlig zuhörenden Wort

wissend

dass wir weder schreiben noch geschrieben werden,

solang

die Lettern nicht zurückkehren

aus den Flüchtlingslagern

ins Gedicht.

***

Pearl Jam

Pearl Jam spielt im Berliner Cafe Nahost

und kein Flugzeug dieser Welt bringt mich zu Dir

Eddi Vedder singt nicht mehr

vermurkste Liebe bleibt

Liebe

***

These three poems were first published on Signaturen. They were translated by Dr. Jan Kühne and were aimed to be included in my book Bagdad Haifa Berlin but left outside

j s

The Problem Of Fortress Europe And Russia

Imagine that the US was surrounded by missiles in all its borders, both in Mexico and Cuba, in both Canada and South America. Would it allow countries to receive missiles from Russia or China and continue to behave as usual? Of course not. We have already seen the missile crisis in Cuba.

The threat that Russian armies (on the border with Ukraine) posed to the United States and the North Atlantic Treaty falls into the long history of the Cold War.

Commentators explaining Putin’s move in response to a US weakness that has emanated from Afghanistan and Iraq. But behind all the Western propaganda and hysteria of the media lies a remarkably simple narrative. The NATO alliance as a continuation of the US seeks to expand its borders and surround Russia with missiles, troops, and weapons. Putin seeks to return to the agreement that NATO will not expand to all countries surrounding Russia, as well as Georgia and more.

The countries of the world that see the situation in black and white, immediately mobilized to help Ukraine as well as the Baltic states. How? Send more weapons, ships and announce military collaborations. They are doing so without thinking about deepening the conflict, and how to really get the cat (Putin) off the tree.

But what if there is an effortless way? Why did European countries establish a military alliance and a supranational army after World War II? All European countries have armies, and some also have nuclear weapons. What is NATO’s goal? Well on paper, NATO will always say that its goal is to preserve and protect democracy. But we know the laundering of the words of democracy. The United States conquered Afghanistan (with the help of European countries) and Iraq (with the help of Britain and some European countries) to establish democracy. And we saw that this was not the goal.
The other way around, we saw the economic interests as well as the deep collaboration with weapons industry.

Now, instead of the diplomats convincing NATO, which is the cat that climbed the tree, to get off it and assure the Russians that Ukraine will not join their alliance, they are sending increased weapons to Ukraine and other countries. The only sane country in this story is Germany that refuses to send weapons to the developing conflict and arm Ukraine (Thanks to the SPD leader that understand well, what would happen to Europe without the Russian Gas, as well as, have a great fear to go to another war with Russia after WW2). Now, because of that, Germany is facing the hawkish side of NATO.

In other words, this whole war, if it breaks out, is not really a war for the protection of Ukraine’s borders, or a bending of the hand of the terrible dictator Putin who threatens the democratic fabric of Europe. This war if it breaks out is for the benefit of the military industries, NATO’s vast forces and to provide more resources to European countries. One of the nicknames of the European Union today is ‘Fortress of Europe’ and it was granted to it, after the fortress was closed to refugees from other countries (except as mentioned Germany which took in about a million refugees). But this fortress of Europe today takes on a contrasting character, which is the one behind a war that is brewing and is not willing to compromise. And ask yourself again, would you be willing to sit in a country surrounded by missiles and armies?

Putin is terrified of the revolutions in Ukraine and in Belarus and Kazakhstan. He feels his power is waning. An economic crisis is gripping Russia, and the corona is also biting into the shortened lives of Russia’s residents. It is said that all this operation is to wag his tail, to gain more power within Russia.
This is because it also falls in the polls. NATO should not grant him this rope.  It will be for the better interest of the people of Russia, Ukraine, and Europe.

The article was first published on ‘Haaretz‘ newspaper and then on Rozenberg magazine

j s

אִיש שְרַיְבֶּה הֶבְּרֵאִיש / אִישׁ כּוֹתֵב עִבְרִית

גיבורת הרומן הפרודי של מתי שמואלוף היא הגרמנית השבורה והרוויה בטעויות דקדוק ובמבטא גס של הפליטים מהמזרח התיכון החיים בברלין. ד"ר לינה ברוך בתרבות וספרות הארץ. למאמר המלא.

הפרס, מאת מתי שמואלוף, הוצאת פרדס, 2021 ,237 עמודים
"הפרס", הרומן הראשון של המשורר והמסאי מתי שמואלוף, מספר בנימה פרודית על סופר ישראלי
ושמו חזי מוראד החי בברלין וזוכה שם בפרס ספרותי יוקרתי (כולל סכום זכייה בלתי־מציאותי) על
יצירה שנכתבה בעברית. דרך תיאור ההתגלגלות של הזכייה מותח שמואלוף ביקורת נוקבת על הזירה
הספרותית המקומית והבינלאומית ומנסח שאלות של ניכוס תרבותי על הקו ישראל־גרמניה: כיצד
יכולה ספרות מהגרים להנכיח עבר תרבותי שהודחק? למי "שייכת" ספרות שנכתבת בעברית? האם
לממסד הציוני בלבד או לכלל הקהילות ברחבי העולם שבהן נכתבת ספרות עברית? לבסוף יתברר גם
שהזכייה בפרס הספרותי מחקה את הספר עצמו.
עלילת הרומן מתארת את הימים והשבועות לאחר ההודעה על הזכייה בפרס: חזי מוראד, הנשוי
להלנה הגרמנייה משטוטגרט והמתגורר איתה בברלין, מתפרנס בקושי מעבודות מזדמנות ומכור
לסמים. לרגע מבטיח הפרס הצלה מקשיי הפרנסה ומההידרדרות הפיסית והנפשית שלו, אך בפועל
הוא מביא אתו חרם מצד הזירה הציבורית בישראל. נכנסים למשחק בשלב זה שרי התרבות והחינוך
הישראלים, אנשי אקדמיה, הרשתות החברתיות, התקשורת. כל אלה זועמים על כך שקרן גרמנית
מעזה להעניק פרס (חדש) על יצירה ספרותית בעברית שנכתבה מחוץ לישראל.
זאת ועוד: חזי מוראד הוחרם עוד קודם לכן על־ידי חלקים ממשפחתו והקהילה העיראקית בישראל,
שכן ספרו מנתץ את הנרטיב הציוני המונוליתי המקובל על קהילת יוצאי עיראק. כל אלה גורמים לכך
שתורמים מתבקשים לחזור בם מתרומתם לקרן המעניקה את הפרס וחזי מקבל איומים אינספור
ברשתות החברתיות.
"הפרס" פורש את שאלת השפה בכלל, והעברית וגרמנית בפרט, בעולם של הגירה ופליטות. כבר
ב-1997 כתבה רונית מטלון מסה קצרה ושמה "לשונו של בעל הבית — על ספרות והגירה". המסה
מתארת את מגוון האפשרויות התרבותי של בני הדור של ז'קלין כהנוב. הסיטואציה של "היות מהגר",
כך כותבת מטלון גם על דור הוריה, היא הסיטואציה הטבעית להם בעוד שהשורשיות הלאומית
וההינטעות במקום אחד הן הבלתי־טבעיות. נשאלת גם השאלה מיהו בעל הלשון בסיפור של המהגר?
איך מספרים על ההגירה מתוכה, לא מבחוץ? איך הופכים את הלשון הזאת מכוח ואדנות של מארח
לידידות סקרנית בין שווים?
שמות השכונות והרחובות של ברלין מובאים ברומן בתעתיק המסורבל (ולעתים השגוי) שלהן בעברית
המשקף את מצבי התעיה של המהגר. השפה הגרמנית המבצבצת בין הדפים בדיבורן הישיר של
הדמויות היא לרוב גרמנית שבורה. ביטוי זה נהפך כבר לשגור ולשון זו עצמה נהפכה לגיבורת תרבות,
בהיפוך אירוני (תומר גרדי היה מועמד ב-2016 על הרומן שלו German Broken ,בעל השם האנגלי והכתוב
במכוון בגרמנית שבורה, בפרס באכמן היוקרתי).


בספר שלפנינו זו הגרמנית השבורה של המהגרים והפליטים מארצות ערב והים התיכון. היא
היברידית, רוויה בטעויות דקדוק ובמבטא גס, כל פעם בטון ובגוון אחר. מי בעל הבית של הלשון
בברלין, ישאלו הקוראים ברומן: האם ייתכן שבתוך הקקופוניה של המאה העשרים ואחת בברלין בעלת
הבית תמשיך להיות הלנה, בת זוגו של חזי, הגרמנייה מבית בורגני בשטוטגרט? שמואלוף החי
בעצמו בברלין יותר מעשור כתב את השיר "איש בין יודן דיכטר":

אִיש שְרַיְבֶּה הֶבְּרֵאִיש

אִישׁ כּוֹתֵב עִבְרִית.

דּוּ פְרַאגְסְט וָארוּם שְרַיְבֶּה אִיש הֶבְּרֵאִיש אִין בֶּרְלִין

וַואלָה, לֹא יוֹדֵעַ.

אִישׁ קַאן נִיש שְרַיְבֶּן גוּט אִינְגְלִיז אוֹדֶר

נָטוּרְלִיש קַיְן גוּט דוֹיְטְשְן

וַאֲנִי גֵּר בְּךָ.

אוּנְד וַאס דוּ דַנְקֶה, ווֹ אִיסְט דַיְן הֶרְץ, מִיט מַיְן וֶורְטֵה,

וְאֵיפֹה אַתָּה גָּר עַכְשָׁו בֵּין הַמִּלִּים הָאֵלּוּ?

אִישׁ בִּין אַיְן לָחְמָן, אִיש בִּין שְלֵאכְט יוּדֶן, אִימִיגְרַנְט, פוֹן עִירַאק,

אִישׁ בִּין יוּדֶן, אוּנְד אִישׁ בִּין עַרַבִּיש.

וַארוּם קַיְן פִילֶה הֶבְּרֵאִיש אִין דַיְן שְטָאדַט,

אַבֶּר סוֹ פִילֶה אַנְדְרֶה אִימִיגְרַנְט.

אִישׁ וַיְס,

אִישׁ וַיְס,

אוּנְד יֵיטְס, יֶדֵן תַּאג אִישׁ פְרַאגֶה, דַאס אִימֶר פְרַאגֶן,

אוּנְד דּוּ זַאגְט, בִּיטֶה, וִיר קַאן טַאנְזֶן, אוּנְד נִיש פַארְגֶסֶן.

אֲבָל קָשֶׁה לִרְקֹד כְּשֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ הַבֶּטֶן סֵפֶר תּוֹרָה בּוֹעֵר

וְלֹא אֻכַּל לִי.


השיר מבטא את הגרמנית המשתברת בתוך העברית, שכן הטקסט כתוב באותיות עבריות ויש בו
הדהוד בין מלים גרמניות לעבריות בזכות הצליל (אבל לא המשמעות) שלהן. האם המהגרים והפליטים
הם אפוא בעלי הבית של השפה הגרמנית בברלין במאה העשרים ואחת? כבר לפני עשור טען
המשורר והסופר הטורקי־הגרמני זאפר שנוג'ק שאת הביטוי "גרמנית שבורה" יש לייחס דווקא
לגרמנים עצמם: הגרמנית שלהם היא השבורה שכן היא עיוורת הן לקטסטרופות של ההיסטוריה
הגרמנית במאה העשרים והן למורשת הפילוסופית הגרמנית שכללה פתיחות לעולם האסלאם
והיהדות (ראו קאנט וגתה).
שמואלוף רגיש לטיעון מעין זה, שכן בתארו את הלנה, בת הזוג היפה והתמירה של חזי, הוא מתאר
אשה גרמנייה בת ארבעים שאינה רק עוברת משבר בנישואיה אלא היא פסתנרנית מחוננת שהובטחה
לה קריירה מזהירה אך עובדת בעמותת סיוע לפליטים. הלנה נטשה את עולם הנגינה בנעוריה
בהתרסה נגד הוריה הבורגנים ונהפכה למכוונת פסנתרים, אך גם את המקצוע הזה, הדורש מומחיות
רבה ונטוע במסורת בעלת מאות שנים, היא עזבה. נגינתה וקולה של הלנה ברומן שבורים והיא אינה
יודעת להלחים ולהלחין אותם מחדש. הלנה נהפכה בפועל לסוכנת של הפליט והמהגר. היא זו
שעודדה את בן זוגה להגיש מועמדות לפרסים וקרנות ספרותיים, ויותר מכך, היא מילאה את הטפסים,
הגישה אותם פיסית לקרן והמציאה שני פרופסורים יש מאין ושלחה בשמם מכתבי המלצה לקרן
המדוברת.
שמואלוף בורא עלילה רועשת וגועשת המאירה את גיבוריה הראשיים והמשניים לעתים באור מגחיך,
לעתים באור חומל, ויחד עם זאת עושה מאמץ רב לעמוד על הדקויות של הלשון והמקום, שהם לטעמי
גיבורי הרומן: גם העברית וגם הגרמנית ברומן שבורות, והוא מעניק דרך חזי והלנה ודמויות המשנה
הצצה לכוחות ההרס והתיקון הקיימים בשפה. הרומן חוגג את העושר הלשוני המדבר אלינו מבעד
לסדקים של השפה, אך גם מקונן על עולם ספרותי שהיצירה בו נעלמת מאחורי יחסי הציבור, פרסים
וקרנות.
דיאלקטיקה מעין זו של אבל ושמחה קבורה ולידה קיימת גם בשירו "בצד האחר של השירה" (בספרו
"עברית מחוץ לאיבריה המתוקים"):


אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁנִּפָּגֵשׁ רַק בַּשְּׂמָחוֹת

אֲבָל אֵין שִׂמְחָה בְּלִי אֵבֶל, בְּלִי שָׂפָה

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹקְדִים, מִישֶׁהוּ נִקְבָּר

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ קוֹבְרִים, מִישֶׁהוּ נוֹלָד

בְּכָל פַּעַם שֶׁאַתְּ מְחַבֶּקֶת אוֹתִי בַּלַּיְלָה,

מַשֶּׁהוּ בִּי נִצָּל.