עם צאת ספרו של רוני סומק "ברדלס" (תל-אביב : הוצאת זמורה, ביתן, 1989) לציבור הרחב, כתבה דורית זילברמן בעיתון 'מעריב': שהדבר החשוב שקרה לרוני סומק בספרו החמישי היא נכונותו להתמודד עם חמרים קשים". ראוי לציין, שגם הממסד הספרותי ההגמוני הביע נכונות להתמודד עם החומרים הקשים ובאותה השנה (1989) זכה רוני סומק בפרס ראש הממשלה.
במאמר זה, אני בוחר לבחון את ההשפעות של "אירוע" כניסתו של סומק לקאנון, דרך שירו הנושא את שמה של עיירת הפיתוח, דימונה. כמו כן, אראה בעזרתו כיצד עיקרון "הסימולציה" (החיקוי) של עולם הייצוג הספרותי התערער, בזמן השמעת קולו של הנרטיב המזרחי. השיר "דימונה בלוז", נכתב בשנת 1989 כחלק מספר השירה החמישי של סומק "ברדלס".
דימונה בלוז
דימונה כיפיפייה מולטית
שרועה על מגבת השזוף של המדבר
מה אכפת לה אם רכבת חודרת בה כחוט שדרה
והשהפסים הם שריד מצלעות הברזל של חיה עתיקה
כבר בשם השיר ניתן לשמוע את צלילי מוסיקת הבלוז, שהיא המוסיקה של העבדים, מחברת את מרחב העבדים-השחורים האמריקאי עם "העבדים" של המזרחים בישראל. החיבור בין מאבק השחורים למאבק המזרחים בישראל תואר בהרחבה בספרו של סמי שלום שטרית "המאבק המזרחי בישראל" (הוצאת עם עובד וספריית אופקים, 2004):
בחרתי בפוליטיקה של השחורים בארצות הברית בכלל ובמודל האפקטים הרדיקליים של היינס בפרט משום שזיהיתי בהם קווי דמיון להתנהגות הפוליטית של המזרחים בישראל במאבקם לשוויון, להשתלבות ולהשפעה על איכות חייהם וצביונה של החברה הישראלית ותרבותה" (עמוד 41)
אותה הבנייה פוליטית של ההגמוניה הציונית-אשכנזית, שקיבצה את כל היהודים תושבי מדינות ערב תחת ההגדרה הכוללת "המזרחים" הייתה דומה לזו של ההגמוניה הלבנה האמריקאית, שקיבצה את כל אוכלוסיית העבדים, תחת כינוי כולל אחד "שחורים" למרות שהם הגיעו מחברות שונות באפריקה.
"דימונה בלוז"
ההקבלה בין המאבק התודעתי של החוקים ושל המזרחים פרצה מתוך כותרת השיר "דימונה בלוז" ועם זאת התווספו אליה מאפיינים מזרח-תיכוניים ייחודיים. אותם יהודים ממדינות ערב, ש"הובאו" לדימונה (כמו שנכתב בעטיפת אוסף השירים של רוני סומק גן עדן לאורז: מבחר 1976-1996 [ת"א: הוצאת זמורה ביתן], שהוא "הועלה" מבגדד, וכך סומנה למעשה גם "אחרותו"), נכנסו לפיסת המקום על חשבון הילידים המקומיים, הבדואים והפלסטינים. התחלת השיר "דיונה כיפיפייה מולטית", הכניסה את דימונה אל דימוי אוריינטליסטי, של אישה יפיפייה. לרגע הייתה תחושה קשה, שמא המחבר בחר לאשש את הדימוי המדכא, כלפי מושא כתיבתו המדוכא, בשל זהותו המדוכאת.
עם זאת, בהסתכלות רחבה יותר, מצאתי שהמשורר כתב בצורה מפורשת את השם עיירת הפיתוח "דימונה" והתייחסות זו באה להדגיש את החיבור של המרחב הגיאו-פוליטי והאישיותי, כמשל למרחב פנימי שבו נע המשורר ביחד עם ארגז הכלים הפוליטי שלו.
המשורר ניסה להטעין את דימונה בדימוי מחודש וחיובי. הטעינה מחדש היא שלב מתקן ומרפא באישיות של הכותבים המזרחים, המבקשים להגדיר מחדש את שורשי זהותם.
"דימונה כיפיפייה מולטית"/
המולטיות שוב מחברת את דימונה, דרך הזהות המרוקאית בפרט והזהות המזרחית בכלל למרחב האפריקאי ומזכירה לנו שישראל יושבת על המרחב המזרח התיכוני, השבר הסורי אפריקאי חוצה אותו.
"שרועה על מגבת השזוף של המדבר"/
דימונה כבר לא מקבלת את הדימוי ה"עולם שלישי" של עיירת פיתוח ש"הוזנחה", אלא היא יפה, ושחורה ומתחברת בצורה הרמונית למדבר, ויש אולי "תרבות", שבאה בדמות המגבת החוצצת בינה ובין הטבע הפראי.
"מה אכפת לה אם רכבת חודרת בה כחוט שדרה"/
בשורה הזו בחר סומק להתייחס לדימוי שהעלה טענות אוריינטליסטיות מצד אחד ומצד שני הוא הגדיר מחדש את הזהות המזרחית בניסיון להפוך את מושגיה. דימונה שרועה על המדבר, אבל ישנה רכבת, דימוי לטכנולוגיה ולקישור היפר-טקסטואלי ל"מרכז", שחודרים בה כחוט שדרה. כלומר, בתוכה ישנה הטכנולוגיה והכשרון, להפוף את ה"טבע", מתוך עצמה, לפתח את עצמה. איני חושבת שהקריאה היא רומנטית ואותנטית, אלא היא קריאה שבאה כהגדרת זהות אישית, המצויה בידי היחיד, והמסמנת את הקולקטיב.
סומק מעמיד ראשית את עצמו בחיוביות כלפי זהותו המזרחית, ביחד עם המרחב המזרחי, אך בהמשך הוא שואל את עצמו, מה אכת פלה לדימונה מהעבר שלה, ומההיסטוריה שלה. השאלה נאמרת בכעס מה, על כך שאין היא מביטה אחורה. כלומר, על זה שהיא עסוקה בהבניית העתיד שלה, ללא מבט מפרה אל העבר שלה.
אנו נתקלים במסע זהות, שתחילתו גילוי זהות מזרחית חדשה, והכרה בחיוביות שלה ובניסיון הטעינה מחדש של תכניה. מאידך, אנו מוצאים שאלה מתריסה כלפי הקולקטיב המזרחי, וגם התרסה כלפי הממסד המדכא (במובלע) לגלות ולהתגלות דרך הנגיעה בעולם התרבות המשותפת בין היהודים והערבים. אותו עולם של תרבות, שמתעלה מעבר לשאלה הצבאית של התנגשות הציונות ולאומיות ערביות אחרות.
"ושהפסים הם שריד מצלעות הברזל של חיה עתיקה."
בשורה זו מסיים סומק את השיר בתקווה מובלעת. שכן, אותם פסי רכבת, הם עדות להיסטוריה מזרח –תיכונית – ערבית – אפריקאית משותפת, שידעה דו-קיום יהודי-ערבי.
כשאנו מסתכלים על דימונה ועל תושביה הקדומים, אנו מגלים תרבות פלסטינית וגם בדואית עשירה ומגוונות של מאות ואלפי שנים, אשר חיה תחת כובשים שונים. דימונה ששרה את הבלוז שלה, באדישות מה, לא שמה לב שפסי הרכבת שלה הם חלק מצלעות הברזל של חיה עתיקה. אילו דימונה הייתה שמה לב לכך, היא הייתה קמה ממצב אוריינטלי, שבו הנכבש מאמין לדימוי האוריינטלי ש"סיפר" לו המדכא. סומק, שהתפכח מהדימוי המזרחי השלילי טען אותו, הצליח להסביר איך הוא ראה את עצמו במראה.
עריכה: ירדנה שאול | המאמר התפרסם לראשונה בביטאון הקשת הדמוקרטית המזרחית / גליון מס' 1 / קיץ 2005/ עמוד 15.
האתר של מתי שמואלוף 
דימוי יפה באמת.
אני חושב שפוספס כאן משהו מהותי בפרשנות הדימוי. המולטית היא פרי אהבה אסורה ואובייקט אקזוטי בפני עצמו בעיני הפטרון ה"לבן".
כלומר היא משמשת גם נקודת התייחסות לחטא קדמון וגם רפרנס לאופן בו מתייחס אליה הממסד גם היום – משהו שמועבר כחוויה אקזוטית מרופרפת ובלתי מחייבת.
אם עד היום דימונה נותרה רק כדימוי רומנטי בתודעת המיינסטרים, זה אומר שהמצב לא משהו.