במאמר זה הדס שבת נדיר בוחנת את כתיבתם של יוצרים מזרחים בשירה העברית, מהדור ראשון של יוצאי ארצות האסלאם ועד קבוצת ״ערס פואטיקה״, שהתפרסמה בשנים 1985–2014 . היא שואלת באילו אופנים משתתפים הכותבים בדיון בשואה בשיח הישראלי ובשירה העברית. לטענתה היעדר הנרטיב שחשו המזרחים עם הגיעם ארצה, ובה בעת התהליך מואץ של התקבלות נרטיב השואה בשיח הישראלי, עומדים ברקע של שני תהליכים מקבילים המוצגים בשירתם. ראשית, היוצרים בני הדור הראשון והשני ביקשו למחוק את זהותם המזרחית בבואם לכתוב על השואה. כפי שאבקש להראות, בשירתם אמירה הס ורוני סומק מחילים על עצמם את ריבוי הנרטיבים מתקופת השואה, אך מהלך זה מוביל אותם למערבולת טראומטית עד כי השואה הופכת לנוכחות חיה ומאיימת של פרצופים ואירועי חיים והם אינם מסוגלים לעבד את הסיפור, אך נותרים זרים ותלושים לנרטיב השואה. מעניין לראות כי עמדה זו מתהפכת ביצירתו של הדור השלישי: זיכרון השואה הופך לנרטיב סגור ודורסני שמוחק זהויות ישראליות אחרות. בשירתו מבקש מתי שמואלוף להשיב אל קדמת הבמה את הזהויות המחוקות ולנפץ את השימוש הכוחני ההרסני של זיכרון השואה בחברה הישראלית. למאמר המלא.
מה קורה כשהמשורר רוני סומק עושה משאפ בין השיר שלי, לשני שירים שלו ושיר של אום כולתום? רגע נפלא מההשקה הירושלמית לספר המאמרים החדש "ממזרח יתפרץ הר געש'. 12.3.2020 במקום לשירה בירושלים.
המשורר רוני סומק על "ממזרח יתפרץ הר געש" קורא שיר שלי
רוני סומק בשיר ויצירה חדשים מסמן אפשרויות חדשות לישראליות. אנו לומדים על כיוונים חדשים בזהותו הפוליטית, חברתית ואתנית, דרך קריאות שונות במרחב הגיאו-פוליטי-ספרותי של השיר "דימונה בלוז", הפרידה הפואטית שלו מדודו העיראקי, סלים, כמו גם על האופציה השירית של המצאת ההקשר הפוסטקולוניאלי, בשיר הנושא בספרו "אלג'יר" ומבט אל ציוריו בתערוכה של ריה"ל מדריד. הדיכוי של דימונה יהפוך לכוח של בלוז שחור. בתוך כך המרחב של השבר הסורי אפריקאי הוא זה שדווקא יעניק עומק לבעית הזהות של ישראל. מתוך נלמד כיצד העיראקיות של שיר הפרידה מהדוד העיראקי, סלים היא גם זאת הזהות שתתן מענה של זהות לבעיה הקולוניאלית של ישראל דרך קריאה בשיר "אלג'יר". לבסוף הפעילות היצירתית של סומק בתוך תחום האמנות בתערוכה ריה"ל מדריד, היא זאת שתציע גם את כינון הספרדיות של יהודה לוי, כמתן אפיק נוסף לתהליך המיזרוח של ישראל.
1. מזרחי במרחב של דימונה
עם צאת ספרו של רוני סומק "ברדלס" לציבור הרחב, כתבה דורית זילברמן בעיתון 'מעריב': שהדבר החשוב שקרה לרוני סומק בספרו החמישי היא נכונותו להתמודד עם חמרים קשים". ראוי לציין, שגם הממסד הספרותי ההגמוני הביע נכונות להתמודד עם החומרים הקשים ובאותה השנה (19899) זכה רוני סומק בפרס ראש הממשלה.
מה היו ההשפעות של "אירוע" כניסתו של סומק לקאנון, דרך שירו הנושא את שמה של עיירת הפיתוח, דימונה. כיצד עיקרון "הסימולציה" (החיקוי) של עולם הייצוג הספרותי התערער, בזמן השמעת קולו של הנרטיב המזרחי.
השיר "דימונה בלוז", נכתב בשנת 1989 כחלק מספר השירה החמישי של סומק "ברדלס":
דימונה בלוז
דימונה כיפיפייה מולטית
שרועה על מגבת השזוף של המדבר
מה אכפת לה אם רכבת חודרת בה כחוט שדרה
ושהפסים הם שריד מצלעות הברזל של חיה עתיקה
כבר בשם השיר "דימונה בלוז" ניתן לשמוע את צלילי מוסיקת הבלוז, שהיא המוסיקה של העבדים, מחברת את מרחב העבדים-השחורים האמריקאי עם "העבדים" של המזרחים בישראל. החיבור בין מאבק השחורים למאבק המזרחים בישראל תואר בהרחבה בספרו של סמי שלום שטרית "המאבק המזרחי בישראל" וכך הוא כותב:
"בחרתי בפוליטיקה של השחורים בארצות הברית בכלל ובמודל האפקטים הרדיקליים של היינס בפרט משום שזיהיתי בהם קווי דמיון להתנהגות הפוליטית של המזרחים בישראל במאבקם לשוויון, להשתלבות ולהשפעה על איכות חייהם וצביונה של החברה הישראלית ותרבותה".
אותה הבנייה פוליטית של ההגמוניה, שקיבצה את כל היהודים תושבי מדינות ערב תחת ההגדרה הכוללת "המזרחים" הייתה דומה לזו של ההגמוניה הלבנה האמריקאית, שקיבצה את כל אוכלוסיית העבדים, תחת כינוי כולל אחד "שחורים" למרות שהם הגיעו מחברות שונות באפריקה.
"דימונה בלוז"
ההקבלה בין המאבק התודעתי של השחורים ושל המזרחים פרצה מתוך כותרת השיר "דימונה בלוז" ועם זאת התווספו אליה מאפיינים מזרח-תיכוניים ייחודיים. אותם יהודים ממדינות ערב, ש"הובאו" לדימונה (כמו שנכתב בעטיפת אוסף השירים של רוני סומק "גן עדן לאורז: מבחר 1976-1996" , שסומק "הועלה" מבגדד, וכך סומנה למעשה גם "אחרותו"), נכנסו לפיסת המקום על חשבון הילידים המקומיים, הבדואים והפלסטינים. התחלת השיר "דיונה כיפיפייה מולטית", הכניסה את דימונה אל דימוי אוריינטליסטי, של אישה יפיפייה. לרגע הייתה תחושה קשה, שמא המחבר בחר לאשש את הדימוי המדכא, כלפי מושא כתיבתו המדוכא, בשל זהותו המדוכאת.
עם זאת, בהסתכלות רחבה יותר, מצאתי שהמשורר כתב בצורה מפורשת את השם עיירת הפיתוח "דימונה" והתייחסות זו באה להדגיש את החיבור של המרחב הגיאו-פוליטי והאישיותי, כמשל למרחב פנימי שבו נע המשורר ביחד עם ארגז הכלים הפוליטי שלו.
המשורר ניסה להטעין את דימונה בדימוי מחודש וחיובי. הטעינה מחדש היא שלב מתקן ומרפא באישיות של הכותבים המזרחים, המבקשים להגדיר מחדש את שורשי זהותם.
"דימונה כיפיפייה מולטית"/ – המולטיות שוב מחברת את דימונה, דרך הזהות המרוקאית בפרט והזהות המזרחית בכלל למרחב האפריקאי ומזכירה לנו שישראל יושבת על המרחב המזרח התיכוני, השבר הסורי אפריקאי חוצה אותו.
"שרועה על מגבת השזוף של המדבר"/ – דימונה כבר לא מקבלת את הדימוי ה"עולם שלישי" של עיירת פיתוח ש"הוזנחה", אלא היא יפה, ושחורה ומתחברת בצורה הרמונית למדבר, ויש אולי "תרבות", שבאה בדמות המגבת החוצצת בינה ובין הטבע הפראי.
"מה אכפת לה אם רכבת חודרת בה כחוט שדרה"/ – בשורה הזו בחר סומק להתייחס לדימוי שהעלה טענות אוריינטליסטיות מצד אחד ומצד שני הוא הגדיר מחדש את הזהות המזרחית בניסיון להפוך את מושגיה. דימונה שרועה על המדבר, אבל ישנה רכבת, דימוי לטכנולוגיה ולקישור היפר-טקסטואלי ל"מרכז", שחודרים בה כחוט שדרה. כלומר, בתוכה ישנה הטכנולוגיה והכשרון, להפוף את ה"טבע", מתוך עצמה, לפתח את עצמה. איני חושבת שהקריאה היא רומנטית ואותנטית, אלא היא קריאה שבאה כהגדרת זהות אישית, המצויה בידי היחיד, והמסמנת את הקולקטיב.
סומק מעמיד ראשית את עצמו בחיוביות כלפי זהותו המזרחית, ביחד עם המרחב המזרחי, אך בהמשך הוא שואל את עצמו, מה אכת פלה לדימונה מהעבר שלה, ומההיסטוריה שלה. השאלה נאמרת בכעס מה, על כך שאין היא מביטה אחורה. כלומר, על זה שהיא עסוקה בהבניית העתיד שלה, ללא מבט מפרה אל העבר שלה.
אנו נתקלים במסע זהות, שתחילתו גילוי זהות מזרחית חדשה, והכרה בחיוביות שלה ובניסיון הטעינה מחדש של תכניה. מאידך, אנו מוצאים שאלה מתריסה כלפי הקולקטיב המזרחי, וגם התרסה כלפי הממסד המדכא (במובלע) לגלות ולהתגלות דרך הנגיעה בעולם התרבות המשותפת בין היהודים והערבים. אותו עולם של תרבות, שמתעלה מעבר לשאלה הצבאית של התנגשות הציונות ולאומיות ערביות אחרות.
"ושהפסים הם שריד מצלעות הברזל של חיה עתיקה." – בשורה זו מסיים סומק את השיר בתקווה מובלעת. שכן, אותם פסי רכבת, הם עדות להיסטוריה מזרח –תיכונית – ערבית – אפריקאית משותפת, שידעה דו-קיום יהודי-ערבי.
כשאנו מסתכלים על דימונה ועל תושביה הקדומים, אנו מגלים תרבות פלסטינית וגם בדואית עשירה ומגוונות של מאות ואלפי שנים, אשר חיה תחת כובשים שונים. דימונה ששרה את הבלוז שלה, באדישות מה, לא שמה לב שפסי הרכבת שלה הם חלק מצלעות הברזל של חיה עתיקה. אילו דימונה הייתה שמה לב לכך, היא הייתה קמה ממצב אוריינטלי, שבו הנכבש מאמין לדימוי האוריינטלי ש"סיפר" לו המדכא. סומק, שהתפכח מהדימוי המזרחי השלילי טען אותו, הצליח להסביר איך הוא ראה את עצמו במראה.
2. הפרידה מהדוד העיראקי, סלים
רוני סומק בשיר לדוד העיראקי של סלים מביט במקביל גם אל העבר האבוד של יהודי-עיראק וגם אל תוך העתיד שעדיין לא הובנה. ההצצה הקולנועית אל מעבר לנקבי הרכבת, של הילד – המייצג את המשורר, היא אותה הצצה לעתיד יהודי הכולל מסורות יהודיות-ערביות ובמקרה הזה אל העיראקיות. המבט המשותף לילד ולדודו, הוא ההעברה הבינדורית, המסירה היהודית מדור לדור של: זכרון, ערכים והוויה. רוני סומק עומד במקום כפול, הוא גם נפרד מדודו, וגם משאיר אותו קרוב אליו. הוא גם חוזר לילדותו וגם מחבק אותה אל חיקו בהווה.
ההקשר האתני בכתיבתו של רוני סומק מהווה סמן קולקטיבי לתהליך שעוברים היהודים-הערבים וצאצאיהם בישראל. אפשרות זאת מתברר לנו בתוך קריאה בשירו "אלג'יר" ובתוך המצאת האחות תביא לנו אופציה לא ממומשת בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
המטפורה המרכזית של סומק בספרו מושקעת בתוך הדיאלוג של האב עם ביתו של הדובר בשירים כמו "אלג'יר" (שלא במקרה קיבל את שם הספר), "נאום האב למחזרי בתו" ואחרים. אחד הדברים הבולטים בקריאת השיר "אלג'יר" ובשירים אחרים המוקדשים לתמה של יחסי אב-בת הוא הסכנה. רבים קוראים את שירתו של סומק מבלי לראות את הקצוות הפרומים, מהפכנותו ורעיונותיו הרדיקליים. קל לחלוף על פני המבנה / המופע האקרובטי המטפורי, המלהיב והמרגש, ולהתעלם מהסכנה – המוות האורב לאקרובט. אחת הסכנות הניבטת בשירים היא השילוב בין מבטו של האב לנשים סביבו: בין מבט גברי ופטריכאלי, לבין מבט האב לבתו, המכיל את אותו המבט, אך מנסה לפרקו. זהו אינו רק הדובר המבוגר. האב מנסה למשל, להזהיר את בתו ממחזריה או את מחזריה ממבטם שלהם, המחפצן את הבת – הרואה בה גוף ולא משמעויות מטאפיזיות. וכן, זהו גם הדובר עצמו המנסה לצקת באישה הגדלה מולו, משמעויות חדשות. שכן, גם הוא במשמעות האדיפלית עומד שם לביקורת כאובייקט. בדיאלוג בין הדובר ובתו, מבנה סומק את הקולקטיב המזרחי והיכולת שלו להשתנות ולהביט בשינוי הבין-דורי תוך כדי תנועה. זהו דיאלוג שהנו גם תוך-אתני מדומיין – דיאלוג פנימי כחלק מהמבט הראשוני שהפך את הקבוצה המזרחית לכזו – אך גם מבט המבקש דיאלוג עם האחֵר הקורא את השיר, בכדי לייצר מיקום ופוזיציה אחרת.
המצאת האחות
בשיר "אלג'יר" בולטת המצאַת האחות לבת הדובר בשיר – האחות שהיא אלג'יר – ופעילותה במרחב השירי: "וּבִטְבִיעַת הָרֶגֶל שֶׁל הַצָּרְפָתִים שֶׁבָּרְחוּ מִשָּׁם \ הָיְתָה מַחְבִּיאָה אֶת הַתְּמָרִים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהָעֵצִים". בתוך תהליך הוצאת המתיישבים-המתנחלים הצרפתים מאלג'יר, ניתן לראות עץ תמר שעוד יפרח, כמו נטעה/קברה הבת הנוספת זרע באדמתה. אלג'יר של סומק חושפת את המחשבה הפוסטקולוניאלית מבלי למחוק אותה בדרישתה. מלחמת העצמאות של אלג'יריה, שנמשכה שבע שנים וחצי, גבתה מחיר כבד. נהרגו בה 1.5 מיליון אלג'יראים; על פי הצרפתים, רק 350 אלף. בצד הצרפתי נהרגו כ-20 אלף.
סומק מודע לכך שבהקשר ההיסטורי החוץ שירי, ישראל עומדת בפני משמעות פוסטקולוניאלית, גם אל מול הפלסטינים שנאבקים במאבק אנטי-קולוניאלי; גם אל מול שאלות זיהוי והזדהות של מזרח ומערב בתוך הטריטוריה המדומיינת, למשל המפגש בין היהודים-הערבים לבין היהודים-האירופים ועוד; וגם בשאלות גיאו-פוליטיות בקשר למזרח התיכון וליחסי הגומלין בין שלושת הקטגוריות הללו. כך אומר לנו סומק: "אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה \ הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִּ'יר, \ וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים".
סומק כותב על אלג'יר ביחס לבתו האחרת ממספר סיבות:
א) הביוגרפיה של עצמו ושל הקולקטיב המזרחי באופן היסטורי, יהודי וספרותי;
ב) שאיפתו החברתית להפוך את ישראל לחלק מהמזרח התיכון ואפריקה;
ג) כינון ההווה מחדש תוך כדי הארת העבר היהודי הארץ-ישראלי כעבר אסייתי-אפריקאי;
ד) המחשבה המורכבת בה שחרור "אלג'ירי" של ישראל את פלסטין וחיים במציאות דו-לאומית יאירו מחדש את הימצאותה של ישראל בין אפריקה לבין אסיה;
ה) הצמדתה כסמן משחרר של הקטגוריה המזרחית – המגולמת בבתו של הדובר כדור שלישי מזרחי, בתמרים שבידה – מחד, לשאלה הפלסטינית מאידך.
התמרים הם סמל לזהות העיראקית שעברה פוליטיזציה בתוך השיר של סומק, אשר לוקח את זהותו העיראקית, ומעביר אותה תהליך של מיזרוח. לפי קציעה עלון ודליה מרקוביץ' , בעוד שהמזרחי שואף לטרנספורמציה מובילית בדמות ההשתכנזות, האשכנזי לעולם אינו שואף 'להתמזרח'. ואכן מילה זו נעדרת מאוצר המילים המקומי. האשכנזיות היא גם משאב צבאי וגם הון תרבותי וסימבולי חשוב מן ההון הכלכלי הממשי שכן ההון התרבותי מייצג את ההיבט ההגמוני. אי-לכך, ירידה במעמד הכלכלי אינה נתפסת לעולם כ'התמזרחות'. למעשה, ההתמזרחות – משמע, אבדן הנכסים התרבותיים – כלל אינה עולה על הדעת.
כך, סומק מבצע התמזרחות דווקא כדי להציע עמדה אחרת בשיח הפוסטקולוניאלי. הוא אינו מעוניין לייצוג של גנרלים, או אליטות אחרות בהגמוניה. הוא משתמש דווקא בייצוג ממוזרח של תמר, שהנו גם ייצוג רלפקסיבי לזהותו שלו, וגם ייצוג מזרחי כולל. סומק ממשיך ומניח אותו במקום שבו יהודים עזבו (מטפורית וממשית) את המזרח התיכון, מקום של היעדר ושל זרות, בכדי להפוך אותו למקום מוכר. זאת מתוך ההיסטוריה הסימבולית של הימצאות יהודים במזרח התיכון (כמו היהודים-הערבים) מאז ומתמיד, ובשל חוסר הצורך שלהם להיענות לצו של הגירה. התמרים מהווים בשיר את הסמן המזרחי מתוך הייצוג העיראקי, ומוחבאים בטביעת הרגל של הצרפתים שברחו משם – הם המתנחלים היהודים לפי גבולות 48 ו- 67. ומתוך כך ניתן לייצר דו שיח עם הפלסטינים בפרט והמזרח התיכון בכלל.
גם התמר וגם הבת האחרת, שהיא אופציה אלטרנטיבית לבת האחת, הן שתי קטגוריות המציעות מוצא ממצב בלתי אפשרי: ישראל אינה אלג'יר, ואין בינתיים פינוי המוני של צרפתים למדינת האם שלהם. הקטגוריה האחת מציעה את התמרים שינבטו מחדש ויהוו סמל לזכרון היהודי-ערבי כדגם לעתיד משותף שבו יהודים יחיו עם ערבים. הקטגוריה השניה היא הגילום של הבת האחרת את הרצוי במה שמצוי (בתו של המשורר), והיא זו שתוביל את השינוי מתוך ההיכרות שלה עם האופציה הנכחדת של אלג'יר – אופציה של התערות במזרח התיכון מתוך זהות אסייתית-אפריקאית מתחדשת ומכוננת מחדש.
שילובן של שתי קטגוריות אלו יובילו את המרחב לצבוע את קיר המזרח במברשת השמש. נקבל נקבובית במציאות החשוכה והדובר בשיר יחזור להיות "אבו אלג'יר."
דמות האינטלקטואל כפיתרון סימבולי בשיר
בכל זאת, מדוע בוחר סומק בבת האחרת? מדוע אינו משתמש בבתו כסמן? כדי לענות על סוגיה זו נדרש לשאול שאלות על סוגיית הייצוג של האינטלקטואל. נתמקד בשאלה את מי ואת מה מייצג סומק כאינטלקטואל. אבקש לתפוס את סומק כאינטלקטואל בשונה מתפיסתו של המסאי הצרפתי ג'וליאן בנדה, שטען כי האינטלקטואלים הם "כל אותם אנשים המדברים אל הציבור באופן טרנסנדנטלי"; או של לואי קוזר, שהציע נוסחה האומרת שאינטלקטואלים הם אנשים אשר מייצרים ומפיצים תרבות. כלומר, תפישת האינטלקטואל כיצרן של סמלים – אדם המתמחה בייצור סמבולי – או בלשונו של פייר בורדייה, המסוגל למסגר מציאות ולתת לה שם (naming and framing). הגדרות אלה דומות, לטעמי, שכן הן מניחות מראש מיהו אינטלקטואל וגורסות שאינטלקטואלים פועלים בשדה אחד.
לעומת זאת, ישנן הגדרות רבות למונח "אינטלקטואל", ואבקש להציע הגדרה מורכבת יותר המכילה שלושה מאפיינים:
א) סובייקט – את מי ניתן לכנות אינטלקטואל?
ב) שדה – באיזו זירה פועל ומדבר האינטלקטואל?
ג) ייצוג – את מי מייצג האינטלקטואל?
אם ננסה ליישם קטגוריות אלו על כתיבתו של סומק, נגלה כי סומק אינו מתחייב לייצג מציאות קיימת או קבוצה קיימת. הוא אינו פוליטיקאי במובן הזה, אלא משורר. כמשורר, הוא מייצג לא רק את הקיים אלא מבקש גם לסמן את האפשרי והרצוי. העבודה הפואטית של סומק בשיר זה אכן מתמקמת בפער שבין "המצוי" ל"אפשרי" כמו עמידה בין שתי הבנות בשיר – הממשית והמדומיינת. הבת שהיא חופפת לבתו של סומק והבת השנייה – "אלג'יר". משחק זה בין הנוכח לבין המושתק, מאפשר את הפרכתו של הסיפור הטלאולוגי, המעגלי. אם להשתמש בניסוח של ישעיה ברלין, סימונן של אופציות אלו מאפשר לאתגר את המולך הטורף של הכורח ההיסטורי. סומק אינו נכנע לאופציה הקיימת גם היסטורית וגם ממשית בהווה של מיקום ישראל בתודעה הפוסטקולניאלית כזרה. הוא מעניק אפשרות נוספת שהיא אישית, משפחתית, אתנית ולאומית, אך גם היסטורית, קולקטיבית ומרחבית באמצעות התמרים והבת האלטרנטיבית שהיא בעצם שכפול של הבת הקיימת. באופציה זו הוא אינו צריך להיענות למחשבה כי אופציות היסטוריות שנכחדו אינן צריכות להישמע, ויכול לטרוף את הקלפים הקיימים, ולייצר היסטוריה כרצף מדומיין של עובדות. הוא אינו צריך להישמע לקול ההווה, וחופשי ליצור עבר או עתיד. הוא מציע נרטיב חלופי עם עבר (תמרים), הווה (בת אחרת) ועתיד (שילוב של צמיחת התמרים, ואיחוד בין הבת הראשונה לשניה ובתוך המרחב הממוזרח מחדש). שילוב כזה טורף את הקשר ההיסטורי הלאומי הנוכחי ויוצר מיקומים חדשים בשדה.
ביציאתנו מטקסט זה נוכל לחשוב את אלג'יר כרחוקה, אבל נוכל דווקא להחשיב פחות את המצוי. כישרונו היצירתי של סומק יוכל להעלות תוצאות מעניינות, ובאמצעותו נוכל לרגע ללמוד שאפשר בקלות לחיות עם הבדל ושוני – לא רק בתוך בית קטן של שיר, אלא גם בתוך מחשבה דו לאומית.
4. הדיור השחור של ריה"ל מדריד
רוני סומק עוזב ולא עוזב את העט והשירה. הוא משתמש בדיו של פרקר51 ומתיז על ספר ישן של יהודה הלוי. מציל אותו ממערכת החינוך הדורסנית שמכוונת לכוונת המשורר ומלמד אותו בתוך דף ספר קרוע. הוא מצייר את מה שאומר לו השיר ומגלה לנו משורר אחר מתוך דיבור דיו. הדיו השחור הוא סמל זהותי ומרמז על אותו ילד עיראקי שהגיע לישראל לבוש בחליפה יקרה וקיבל עט פרקר 21 מאימו בזמן שכל ה"חלוצים", חלמו על חאקי קצר וסנדלים בגדי בן-גוריון מנהיגם. משחק הגילאים הוא משחק המספרים של הדיו של עט הפרק ורוני לא רק מודע לכך, אלא דוחה את האופציה הנוסטלגית ומשתמש במבט מיישיר אל הקורא/ת ואל גילו, כשהם כשהוא מביט במראה אל מי שהוא היום.
הצבע השחור הופך לצבע מעצים. קשור לחוויות ילדות של המשורר אבל גם לצבע הכהה איתו הוא מזדהה. יהודה הלוי שיצא מספרד, נשאר בספרד וכיום הוא נחגג בקטלוניה בפרט ובספרד בכלל כששירתו הופכת לכתר. המסע לספרד הוא מסע שיהודי חייב לעבור בימיו. הגירוש חייב להיחוות. והגירוש המזרחי מהתרבות עד בואו של ביטון וסומק ורבי דויד בוזגלו חייב לתת את הדין. הדיו השחור, השירים של יהודה הלוי מייצרים עמדה גברית מזרחית פואטית רציפה ומסתירה חוויות של שבירה, קטיעה בעקבות ההגירה בישראל והדיכוי. סומק פונה לספרד הרחוקה, בתקווה למצוא סימון זהות מחודש בתוך השבר הישראלי.
בזמנו חשבתי להוציא את הספר החדש, דרך הדסטארט. אבל דברים בסוף הסתדרו מעצמם. יחד עם זאת שלחתי את הספר לכמה יוצרים שאני מעריך ולקבל את רשמיהם מהספר: המשוררת אמירה הס, המשורר רוני סומק והיוצר עמיר לב.
נתחיל כמובן עם זוכה הטרי של פרס אריק איינשטין, המשורר רוני סומק:
"עברית מחוץ לאיבריה המתוקים", ספר שיריו השישי של מתי שמואלוף, תופס את השפה בצווארה ומכריח אותה לדבר בשפה שאין בה מלים מצוחצחות.
"העברית", כתבה יונה וולך, "היא אשה מתרחצת". מתי בשיריו מגיש לאותה אשה מגבת שנארגה מחוטי תיל.
השירים בספר החזק הזה מהשפלת העיניים מול העיר חאלב שגופה נוקב בכדורי המלחמה בסוריה ועד בדיקה מחודשת של מפלס הגעגועים של מי שכותב שירים בדיו ברלינאית על נייר ישראלי כל כך.
אני מחכה מאד להריח את ריח הדפוס של הספר הזה.
המשוררת אמירה הס על הספר:
זהו ספר מרגש של משורר שהמילה היא הבית שלו, ואתה הוא הנודד בעולם שבו הוא נבנה, ושהוא יסוד לקיומו. הוא מגיע עד גרמניה, הארץ שחיסלה את עמו בכבשנים, וזו הופכת לארצו. הנפש חוזרת לחיות בתוך ניכר, להשיב את האבדה, והאבדה היא אוסף אותיות שמקיימות את הנפש, המחפשת להיאחז בארצי. שם בגרמניה המילים עושות דין וחשבון לגורל היהודי שנותר ״ בלי רגליים, ידיים, / בלי פה." [ללא כותרת, כחלק מהמחזור "עברית מחוץ לעורקיה המתוקים"].
הוא המהגר אל ארץ ההרגה לדבר בשפה גרמנית שאינה שפתו. ושואל שאלות מבלי לקבל תשובה, כי מה שבוער בקרבו בבטנו הוא ״ ספר תורה בוער ולא אוכל לי״. בארץ גרמניה יש לו שאלה שחוזרת על עצמה והוא נותן לעצמו את התשובה התהומית. ״איש בין יודן.. ובתוכי ספר התורה בוער״ [מתוך השיר "איש שרייבה היבראיש"]. והבערה הזו מכלה את היהודי עד שהוא נשרף בכבשנים, ואין זה משנה אם הוא בא מן המזרח. תחילה היה בארץ ההגירה ישראל, שצריכה הייתה לשמש לו מולדת, אבל הייתה לו לאם חורגת. גרמניה במעשיה הצליחה גם לעשות בתוך ארצו סלקציה בין יהודי ליהודי.
בשיר "עברית מחוץ לעורקיה המתוקים", עובר בתוך הקורא מצב של קסם. הוא צופה בתקווה וברגע ההבראות של המהגר המחפש את עצמו. המהגר עזב את ארצו כי נעזב ממנה, מגיע אל הדבש והתקווה שהיא עצמו ומוצאו, וכל זאת בתוך הניכר של גרמניה, והוא הולך והולך ומקבל צורה של דמות בתוך השלג ומגפיה שחורים. איזו סמליות, אדם בתוך השלג הלבן נועל מגפים המזכירים את מגפי הקלגסים. הוא צומח בתוך השלג איזו דמות הזויה. כל המהגרים באו לרדות דבש במקום הזה שהשמיד וכבש כל חלקה של אנושיות. עד מה עצומה התקווה. אדם מחפש תיקון בתוך ארץ שהעלתה את חייו בכבשן הזמן. ואין לו מקום אחר חוץ מהמילים שכובשות אותו ואת הקורא.
בקצור, אני לא מבקרת ספרותית, אני משוררת שנכבשה במילות הספר הזה של מתי שמואלוף. כל ההיסטוריה של היהודי הנודד גלומה בו. יש בו שירים רב גוניים בנושאים שונים, אבל עיקר התרשמותי היא חוט הנשמה המיוסר שעובר היהודי המהגר אל תוך ההגירות ומחפש תשובה. זהו ספר חזק שהותיר בי רושם ורטט בגוף ומעורר בי שאלות, שאין להן תשובה. רק ריבון העולם יודע את סוד תהייתנו.
היוצר עמיר לב
אני קורא שוב את השירים בספר השירה החדש שלו "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים". קראתי מהתחלה לסוף (איך שמתי התכוון שניקרא). אחר כך קראתי מהסוף להתחלה, שזה סיפור אחר. ואז חזרתי אל כמה מהשירים שרציתי לקרוא שוב. השירים חזקים, מתי קרוב לעצמו וככה גם אני מרגיש כשאני בשירים. מרגיש גולה כמוהו, בלי לחיות בברלין. חושב על הרגעים של חברי ושלי, שילוו אותנו עד הסוף, כמו הקינה של ניק קייב, שמתי שמע ונצרב. אני יודע שמוסיקה נשמעת אחרת, כשהיא יוצאת מטייפ דאבל קסאט, שעומד על שולחן בקריות. אחר כך אני מצלם לי כמה שירים, שיהיו איתי בטלפון. מה עוד בן אדם יכול לבקש, אני חושב לעצמי, לקרוא שירים ולשכוח לשנייה את הכול, או להיזכר במה ששכחת. ספר מקסים מתי.
אחרי תשעה חודשי הגירה נולדה זהות חדשה: אני חלק ממרכז ספרותי מעבר לים, המביע את עצמו בעברית שגבולותיה רחבים מאלה של הזמן הישראלי
אחרי כתשעה חודשים אני עדיין לא יודע מה זה להיות סופר ישראלי בברלין. העברית הולכת ובורחת ממני, למרות שהרשתות החברתיות עדיין מדברות באותה שפה. הגעגועים הולכים ומחוררים את הגוף של הדמיון. הגיבורים בסיפורים שלי מהגרים לתוך מרחב קוסמופוליטי. אבל עדיין בחלומות אני מתעורר בתל אביב, כאילו ישנן מנהרות סודיות בין המזרח התיכון לבין גרמניה. ובלילה אני רץ בהן, בחשיכה, ברטיבות. כי אני רוצה להספיק את הנגיעה בחיים המוכרים: לשבת עם שרה שטרן, הקיסרית הסגולה, בקפה "תמר", לצד ערן סבאג, אכרם ג'אבר, אביה בן דויד ורוני סומק. אבל כמו כל אגדה טובה, אני חייב לחזור רגע לפני עליית השחר, חזרה אל המיטה החמה שלי. אני רץ את כל המרחק של המנהרה, רק כדי להיזכר שלכמה רגעים הייתי בארץ מוכרת, מוקף בשפה כל כך אהובה, ועתיקה. ובבוקר הכל מתרחק בחזרה, השמים משתנים ביום אחד מקיץ לחורף ובחזרה. ברלין היא עיר ללא ים, מוקפת באגמים ושדות ירוקים, וים של תחנות רוח חשמליות.
אחרי כתשעה חודשים, אני בוחר בכל פעם לספר סיפור אחר על הבר, מדוע עזבתי את ישראל. הסיפור הכי אהוב הוא על הסופר העקור, הפליט, שנמצא בגלות. זה שיושב במדינה אירופית רק כדי לכתוב על המזרח התיכון. אך אט אט הסיפור נהפך למציאות. כי את החלק האחרון של הספר כבר כתבתי בברלין, ולגיבורים שלי כבר אין שמש יוקדת מעל ראשם. הם קופצים לנהר השחור, קופאים מתחת לשלג האכזר, הם בוחנים את ההגירה דרך חיים של מהגרים אחרים. גם הגרמנים מהגרים מערים גדולות אחרות ומעיירות קטנטנות לתוך ברלין, ולכן גם הם נהנים לברוא את עצמם מחדש, בעיר שהיא גרמנית, אך אינה גרמנית. והנה לאט לאט יש יותר אירועים ספרותיים שאני מוזמן אליהם, אך העברית נותרת בצד, אילמת. העברית היא כמו דג ששוחה ללא מים סביבו. היא חיה במקום חדש, שהכאן בה אינו כאן. ופתאום קשה לומר "הארץ" בלי לגחך על המלה. אין שום מדינה בעולם שקוראת לעצמה "הארץ".
מצחיק שדווקא השירה השולית שלי הביאה אותי בדרך מסתורית הרחק עד לברלין. לפני כשנתיים הוזמנתי לסדנת תרגום. הרחבתי את הנסיעה לחודש וישבתי ברובע "מיטה" ומשם יצאתי למסעות בעיר. מההיכרות עם הקהילה הספרותית, הקהילה הישראלית, קהילת המחאה הברלינאית הבנתי שיש דרך לצאת החוצה מהקלחת הרותחת של המזרח התיכון. אבל רק אחרי סיפור אהבה שהתנפץ בישראל יכולתי לארוז מזוודה של 23 קילו אל עבר אשכנז. היה כואב לעזוב את אירועי ערס פואטיקה שהיו חלק מחיי. אך הייתי צריך אוויר רענן, חדש. יצאתי אל עבר החורף הברלינאי במטרה לנצח אותו. הוא יסגור אותי בדירתי. ואני אכתוב.
אחרי ההיריון של תשעת חודשי ההגירה נולדת זהות חדשה, אני חלק ממרכז עברי חדש מעבר לים. המרכז הספרותי חושב, משתוקק ומביע את עצמו בעברית שגבולותיה רחבים מאלה של הזמן הלאומי הישראלי. אני יושב עם טל חבר־חיבובסקי, מייסד "כתב עת עברי דיאספורי" ושמו "מכאן ואילך". "מטרתו של כתב־העת”, הוא כותב על הפרויקט בעמוד הפייסבוק "היא לתת במה תרבותית־ספרותית לעברית לא־ריבונית ולא־הגמונית, המשוחררת מכבלי הלאום והטריטוריה". הוא מצליח לחדד את האופק של המרכז העברי החדש.
אחרי כתשעה חודשים אני עדיין לא יודע מה זה להיות סופר ישראלי בברלין. העברית הולכת ובורחת ממני, למרות שהרשתות החברתיות עדיין מדברות באותה השפה. הגעגועים הולכים ומחוררים את הגוף של הדמיון. הגיבורים בסיפורים שלי מהגרים לתוך מרחב קוסמופוליטי. אבל עדיין בחלומות אני מתעורר בתל אביב, כאילו ישנן מנהרות סודיות בין המזרח התיכון לבין גרמניה. ובלילה אני רץ בהן, בחשיכה, ברטיבות. כי אני רוצה להספיק את הנגיעה בחיים המוכרים: לשבת עם שרה שטרן, הקיסרית הסגולה, בקפה "תמר", לצד ערן סבאג, אכרם ג'אבר, אביה בן דויד ורוני סומק. אבל כמו כל אגדה טובה, אני חייב לחזור רגע לפני עליית השחר, חזרה אל המיטה החמה שלי. אני רץ את כל המרחק של המנהרה, רק בכדי להיזכר שלכמה רגעים הייתי בארץ מוכרת, מוקף בשפה כל כך אהובה, ועתיקה. ובבוקר הכול מתרחק בחזרה, השמים משתנים ביום אחד מקיץ לחורף ובחזרה. ברלין, היא עיר ללא ים, מוקפת באגמים ושדות ירוקים, וים של תחנות רוח חשמליות.
אחרי כתשעה חודשים, אני בוחר בכל פעם לספר סיפור אחר על הבר, מדוע עזבתי את ישראל. הסיפור הכי אהוב, הוא על הסופר העקור, הפליט, שנמצא בגלות. זה שיושב במדינה אירופאית, רק בכדי לכתוב על המזרח התיכון. אך אט אט הסיפור הופך למציאות. כי את החלק האחרון של הספר כבר כתבתי בברלין, ולגיבורים שלי כבר אין שמש יוקדת מעל ראשם. הם קופצים לנהר השחור, קופאים מתחת לשלג האכזר, הם בוחנים את ההגירה דרך חיים של מהגרים אחרים. גם הגרמנים מהגרים מערים גדולות אחרות ומעיירות קטנטנות לתוך ברלין, ולכן גם הם נהנים לברוא את עצמם מחדש, בעיר שהיא גרמנית, אך אינה גרמנית. והנה לאט לאט יש יותר אירועים ספרותיים שאני מוזמן אליהם, אך העברית נותרת בצד, אילמת. העברית היא כמו דג ששוחה ללא מים סביבו. היא חיה במקום חדש, שהכאן אינו כאן. ופתאום קשה לומר "הארץ" מבלי לגחך על המילה. אין שום מדינה בעולם שקוראת לעצמה "הארץ".
מצחיק שדווקא השירה השולית שלי הביאה אותי בדרך מסתורית הרחק עד לברלין. לפני כשנתיים הוזמנתי לסדנת תרגום. הרחבתי את הנסיעה לחודש וישבתי בשכונת מיטה ומשם יצאתי למסעות בעיר. ההיכרות עם הקהילה הספרותית, הקהילה הישראלית, קהילת המחאה הברלינאית – אמרו לי – יש דרך לצאת החוצה מהקלחת הרותחת של מזרח התיכון. אך רק אחרי סיפור אהבה שהתנפץ בישראל, יכולתי לארוז מזוודה של 23 קילו אל עבר אשכנז. היה כואב לעזוב את אירועי ערס פואטיקה שהיו חלק מחיי. אך הייתי צריך אוויר רענן, חדש. יצאתי אל עבר החורף הברלינאי במטרה לנצח אותו. הוא יסגור אותי בדירתי. ואני אכתוב.
אבל המציאות של ישראל תמיד מחזירה אותי לגבולותיה. גם בברלין אני נושא עלי את האחריות למעשים והמלים של האנשים הרחוקים במדינה האפלה. ובכל זאת, יש דרך לחשוב מחדש על העברית והיא בוראת אותך מחדש, בתוך קהילה חדשה שכל פרטיה זרים.
הטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות – הארץ. 6.6.2014
—
מילים בין העצים: ערב משוררים. יולי 12 2014, 18:00-20:00, גינת המוזיאון היהודי. שלום חברים. את האירוע הבא של הספרייה נקיים במוזיאון היהודי.
מה מביא ישראלים צעירים לברלין ואילו השפעות יש לעבר ולהווה של העיר על היצירה של משוררים ישראלים אשר חיים כאן? המשוררים מאיה קופרמן, מתי שמואלוף ורונן אלטמן קידר יקראו לנו שירה בעברית (שתתורגם לגרמנית), וישוחחו עם המנחה, המתרגם גדי גולדברג. הכניסה חינם האירוע שלנו הוא אירוע פותח בסדרה של אירועים ספרותיים במוזיאון היהודי. התכנית תמשך ארבעה שבועות, בשבתות, 18:00-20:00, תחת כיפת השמיים בגינת המוזיאון. במקרה של מגז אויר גשום, האירוע יתקיים בחצר המקורה -הגלאסהוף. תכנית לילדים תלווה את האירועים לטובת ההורים שבינינו. בית הקפה של המוזיאון יהיה פתוח. הקיץ אירועי התרבות של המוזיאון היהודי עומדים בסימן "ישראלים בברלין". אפשר לבדוק בלינק הזה את האירועים הנוספים שהמוזיאון מציע – www.jmberlin.de/kultursommer
בשנת 2010 פתחתי את מדור באסטה באתר העוקץ. ראיתי שיש צורך לשים שירה בצד המאמרים העוקצניים וללהט מילים כקסמים לשינוי חברתי.
בין השאר פורסמה שירתם של מרחב ישורון, איתמר טהר לב, יאיר יצחק וקנין, אריאל גלילי, אסתר שקלים, ענת זכריה, לילך ובר, אפרת ירדאי, נעם לוי, חבורת לא נעזוב, רוני סומק, אסנת איטה סקובלינסקי, אלי אביר, אסף אבוטבול, ארז ביטון, פאוזי כרים, אמיר שגיב, לילא חלבי, יוחאי שלום חדד, נורי אל עוקבי, רותם מלנקי, שגיא אלנקווה, טל ניצן, אופיר טובול על השירים של סמי שלום שיטרית, יניב קקון, אברהם סוצקבר, מוחמד דרוויש – תרגום של תאמר מסאלחה, אורחאן וואלי, פיראס חורי, שרה מלול, יוסי בבליקי, יובל בן עמי, מאיר דדון, קובי אור במחווה לג'לו ביאפרה, יעקב ביטון מלכא, אסף אבוטבול, חגי קלעי, נועם לוי, נועם שדות, דנה לובינסקי, מאיה בז'רנו, גלעד מאירי, עבד נאטור, ערב שירי מחאה במאהל מחאה של הדיור הציבורי בירושלים, נידאא חורי, עודד כרמלי, ערן הדס, דניאל באומגרטן, יריב מוהר, תהל פרוש, ערן צלגוב מתרגם גים קרול, נועם פרתום, ראג'י באטחיש, אלמוג בהר, אבי אליאס ז"ל, שלום גד, איתי עקירב, לורן מילק, הילה אהרון בריק, חגית גרוסמן, עדי קיסר, שלומי חתוכה, ברכה סרי ז"ל, ויקי שירן ועוד.
תודה רבה וחמה מאוד לתמי ריקליס, יוסי דהאן, איציק ספורטא, יוסי לוס, יונית נעמן על שנתנו לי לסמפל את השירים הללו מדי שבוע.
אלבום שני. כחלק מהפרוייקט "הבית לא יקרוס מיד", אלבום מוסיקה ווידאו-דאנס שעליו גוטמן עבדה ב-3 השנים האחרונות. וכך היא כתבה לי:
עד לפני ארבעה חודשים חי בתל אביב סופר שקרא לעצמו מלח, טבח, מלצר, צייר, שטען שאינו יודע לכתוב נכון, אבל במילים שלו יש יותר השראה משל כל סופר נכון שקראתי. האלבום 'הבית לא יקרוס מיד' מנגן סביב המילים הנוקבות והאוהבות של יורם קניוק. הוא מסתכל, מצביע, לוחש וצועק – איבדנו. אבל אפשר עוד להחזיר. אפשר עוד לחזור, לחיים חדשים שאחרי.
בספר השירים השני שלו, "בקרן הרחובות המקבילים", שלומי חסקי לעיתים מצליח לקחת את המוסכמות החברתיות ולהפוך אותן לשירה. זאת, אף שהמוסכמות הללו שוכבות מסביבנו, כגרוטאות שאין להן דורש.
בכתיבתו, חסקי ממשיך את מסורת הרוקנרול של רוני סומק; זו אותה כתיבה מזרחית מוכרת, שדוגלת באמירה חברתית, שמצליבה מטפורות. ובתוך כך, יש לחסקי בקובץ השירים החדש שלו שירים רבים על בית שמתפרק.
אם בספרו הקודם, "האקדמיה ללשון מגומגמת" (2009), נגע חסקי רק בעדינות במשפחה, הפעם הוא מוכן להתמודד עם המבנה המשפחתי שהביא אותו ללשון המגומגמת. הוא נע עמוק, למטענים מן העבר, שיוצרים גבריות שמחפשת קול ומבנה.
השיר הפותח את השער הראשון של הספר, "סבנטיז", מלמד מייד על היכולת המשוכללת של חסקי לקחת חומרי יום־יום ולהפוך אותם לחידה יפהפייה. בשיר, שכותרתו "ילדות", הוא כותב:
"אבא בגופיית עבודה / צועד אחריי / מפציר שאשמור על שווי משקל / אמא חובשת פצעים / חצי לחם שחור / חביתה שתי ביצים / אין אתמול עוד לא מחר / שני בתי כנסת / אחד בית משוגעים".
דווקא הסוף של השיר, שתלוי בין אלוהים משוגע (אחד בית משוגעים ששווה אחד אלוהים), מרמז על בית בלתי מושג, שבו השפה הגברית היא זאת של מרחב העבודה. השפה הנשית אצל חסקי היא שפה פצועה, ומתגלה מאוחר יותר בגלל היעדר האב שעובד כל הזמן. ילד המהגרים נזרק קדימה לבצע את המשימה הבלתי אפשרית – להאמין באלוהים שנעמד בין הוריו.
בשיר "קיצור תולדות הנס כריסטיאן אנדרסן" כותב חסקי:
"אמא שלו בטח חלמה לשחק אותה נסיכה על עדשה, / אך הסתפקה בלהיות אלכוהוליסטית / לא אנונימית, ובעת שאביו הסנדלר ירה צרורות מסמרים משומשים אל / סוליות נבוכות השתוקקה אחותו הזונה לחדור בנונשלנטיות לנעליה / הנוצצות של בת הים הקטנה."
חסקי מערבב מיתוס אירופי ומציאות ישראלית – בהצלחה לא מבוטלת. האלגוריה לגאולה לאומית לבנה, אירופית, מתפרקת אל מול מציאות בנאלית של אם אלכוהוליסטית, אב שלא מפסיק לעבוד ולא נמצא בבית ואחות זונה. בהמשך השיר הוא כותב: "ורק הוא, / שלא מצא חנות שתסכים למכור / עור עבה לגופו המדמם, התנחם באינספור פנטזיות על מלכת שלג"; הילד כבול בתוך המלודרמה המשפחתית הזעיר־בורגנית, ומסתפק בחלומות.
אולי בגלל הטרגדיה הזו, ובגלל חוסר האפשרות לנוע, הספר נקרא "בקרן הרחובות המקבילים". הגיבור בשיריו של שלומי חסקי מחפש מקום בעולם. הוא עומד במקום בלתי אפשרי – בין אביו הנעדר לבין אמו הפגומה. הוא אינו מצליח לבחור רחוב לצעוד בו, אלא תקוע, לנצח, בקרן זווית שלעולם לא תיווצר בין רחובות מקבילים.
"שלומי חסקי: חברות וחברים, לפני זמן קצר טלפנה אליי חברה, סיפרה לי שמופיעה היום ב"ישראל היום" ביקורת מאת מתי שמואלוף על אודות ספר שיריי החדש "בקרן הרחובות המקבילים", והואילה בטובה לסרוק עבורי את הכתבה ולשולחה אליי. קראתי את הביקורת, שמחתי עליה מאוד, אך בה בעת נזכרתי במאיר אריאל זצ"ל שכתב באחד משיריו: "אני לא יודע לאן השיר הזה סוחב אני לא קובע כאן אני רק הכותב…" רוצה לומר, אחד הדברים שאני כה אוהב בשירה הוא שכל קורא יכול לקחת את מילותיה ומסריה לאן שיחפוץ, לברוא לו עולם חדש מתוך המילים שכתב היוצר, ולרתום אותן להיכן שנראה לו כמתאים עבורו באותה עת. (ראו, למשל, את השיר המצ"ב "קיצור תולדות הנס כריסטיאן אנדרסן", שנכתב על פי הביוגרפיה של אנדרסן, וששמואלוף לקח זאת למקום אחר לחלוטין.) זו לדעתי החירות הענקית שיש לקוראי השירה, וטוב שכך. כאן כמובן גם המקום להודות מקרב לב למתי שמואלוף היקר. ועיקר העיקרים, שתהיה שבת של שלום ושלווה לכולנו! "
רגעים אחדים לאחר שקבוצת הכדורסל של מיאמי היט זכתה באליפות הנ.ב.א, ליגת הכדורסל של ארצות הברית, בפעם השנייה ברציפות, אחרי שגברה בסדרה הירואית על קבוצת הכדורסל סאן אנטוניו ספרס בשיעור של ארבעה ניצחונות לעומת שלושה, ניצב ה-MVP של הסדרה; של העונה ואחד הכדורסלנים הגדולים ביותר ששיחקו אתהמשחק לתולדותיו, לברון ג'יימס, לראיון מול המצלמות. כשכובע האליפות לראשו והזיעה ניגרת מכל מילימטר בגופו וקעקועיו אמר "המלך", לפי שכך הוא מכונה ברבים, את המשפט האלמותי הבא: "אני לברון ג'יימס מאקרון, אוהיו, אפילו לא הייתי אמור להיות כאן", ובאנגלית:
I`m Labron James from Akron Ohio. I`m not even supposed to be here.
עיתונאים שצפו בראיון אמרו כי זה משפט שאף יחצ"ן מדופלם לא היה יכול לנסח טוב יותר והם צדקו. ג'יימס נשא דברי אמת. המלך אמר את דברו. אבל מה הוא בעצם אמר? אקרון היא עיר תעשייה מרכזית במדינת אוהיו, השוכנת במזרח המערב התיכון של ארצות הברית. בעבר נהגו תושביה לכנותה "בירת הגומי העולמית" על שום מוצרי הגומי שהיא הייתה מייצרת וכיום היא נחשבת לעיר הייטק מובילה. על פי מה שסופר על חייו של לברון ג'יימס הם לא היו קלים כלל ועיקר, ועתידו כשחקן כדורסל אגדי כלל לא ניצפה בילדותו. בחייו הבוגרים הוא שיחק שבע שנים בקבוצת הכדורסל של קליבלנד, עיר נוספת במדינתאוהיו, קליבלנד קאבלירס, ולא הצליח לזכות באליפות הנ.ב.א. המעבר שלו לקבוצת הכדורסל של מיאמי התקבל בכעס רב וקנאי מצד אוהדי קליבלנד, עד כדי כך שהם שרפו חולצות עם דמותו שהתנוססה עליהן בעבר בגאון כאות מחאה וסלידה מצעדו. מה פירוש ההכרזה שלו "אפילו לא הייתי אמור להיות כאן"? איפה זה כאן? במיאמי? העיר שמוגדרת בערך על שמה בויקיפדיה כ"עיר עולם" ומהווה מרכז תרבותי גדול? מה המשמעות של המעבר מאקרון, אוהיו, למיאמי, פלורידה? האם זה מעבר מן השוליים של ארה"ב אל המרכז? קרוב לוודאי שכן, ושלכך התכוון לברון בדבריו.
במהלך השנתיים האחרונות צפיתי בלא מעט מביצועיו הספורטיביים האלוהיים של השחקן הזה ועקבתי אחר דמותו ואחר כוח הרצון האדיר שלו לעמוד בפרץ הביקורת וללכתבדרכו שלו עד אל הניצחון. במיוחד הרשימו אותי התעופפויותיו להטבעות במהלך משחקיםלא בהכרח על שום ההטבעות – מהלכים שכיחים יחסית בליגת הכדורסל הטובה בעולם – אלא על שום התנהגותו לאחריהן: התייצבות איתנה מול הקהל; עמידת זקיף; יציבה בטוחה ומבט חודר. זו דרכו של אלוף, שצמח מאשפתות, כאומר: תראו אותי! אני כאן על אפכם ועל חמתכם!
ב. שיח פאנק מזרח-תיכוני
במעבר חד, לכאורה, מן המקום הזה, אנו עוברים אל שירו המזרח-תיכוני של המשורר ולוחם הגרילה, מתי שמואלוף, "מי רוצח את הילדה במחסום וללא משפט", המופיע בספר שיריו החדש, הרביעי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (2013, הוצאת נהר ספרים, עמ' 18). הנה הוא לפנינו:
לאחרונה כתבתי כאן (מדור "עינים רעבות" בפייסבוק. הערה שלי מ.ש) במסגרת המדור על שיר כדורסל של רוני סומק מתוך ספר שיריו החדש, "כוח סוס" (הוצאת זמורה-ביתן). קשה אולי להגדיר את השירשלהלן כשיר כדורסל טיפוסי אך כדאי לקרוא אותו בתשומת לב רבה.
תרבות הפאנק היאתת-תרבות אשר צמחה סביב מוזיקת הפאנק-רוק בארה"ב בשלהי שנות השבעים של המאהשעברה והיא מייצגת "מחאה חברתית נגד המימסד, חברות התקליטים ואופן פעולתם,נגד הזרם המרכזי בחברה המערבית ונגד הנורמות המקובלות של החברה המערבית" (מתוך הערך "פאנק" בויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית). משמעות המילה Punk באנגלית היא פרחח, אדם או דבר נחות וחסרערך. אחת מסיסמאות התנועה הרווחות ביותר הינה Bomb The Mall ("הפציצו את הקניון") ופנקיסטים נוהגים ללבוש חולצות עם האות A מוטבעת עליהן כסמל לאנרכיה שהם דוגלים בה (שם).
שמואלוף המשורר, כמעט כמו לברון ג'יימס המלך, שכחלק מחגיגות הזכייה של קבוצתו באליפות הופיע כראפר במועדון לילה במיאמי, בעצם אומר לנו בשירו שהוא בכלל לא היה אמור להיות כאן או להיפך, שהוא רוצה לחזור (לשורת השיר) בתנאי שלא נעצום עיניים לנוכח המציאות הקשה שמסביבנו: רצח ילדה במחסום הוא לאו דווקא רצח מוחשי. זהו מוות רוחני. ומאין לאין רוצה הילדה להגיע? והמשורר? הוא לא מוצא את הדרך אל ביתו. האירוויזיון זר לו. השפה זרה, מרוקנת מתוכן ממשי כי באמת "בגביע אירופה לאלופות אין משוררות שקופצות לדאנק". השפה היא מחסום שמסתיר מפנינו את המציאות על עוולותיה. בעצם זהו שיר הטבעה.
האתר של מתי שמואלוף 