מדוע אני חושב להצביע "בל"ד" ו"עבודה"

פרץ, רודף אחרי, רגשות האשמה המזרחיים, החברתיים, ה"שלי יחימוביצ'ים" שלי והרצון לתקן את ההווה. אני אומר לעצמי, אולי בכל זאת תצביע ל"עבודה", כדי שמישהו ידבר על הבסיס הכלכלי שלנו ושמישהו ידאג לאי-צדק המשווע ולפערים האדירים. אני אומר לעצמי, אולי פרץ במערכת בחירות הבאה יהיה יותר רדיקלי ואם הוא ישרוד השפה שלו תשתנה עוד יותר. והוא גם ידאג לשנות את המפלגה ולהשתלט על ברוורמן וברק החותרים תחתיו. אני מאמין באנשי ה"עבודה", אני מכיר לא מעט מהם והם עובדים יפה. נכון, פרץ עשה לא מעט טעויות ב"עבודה". אבל אני מאמין שטעויות הם מעשה אנוש. והגזענות שהופנתה לפרץ לא יכולה להשכח. למרות שמתוך האקטיביזם שלי הכרתי את שורשי הגזענות הזו עוד בעבר. אכנס לקלפי ואחליט האם לתמוך במפלגת ה"עבודה" בהווה, במעמד, בחברה ובסוג של קולקטיב יהודי מתון, ביחד עם זרעי רדיקליזם עתידי, או להצביע במפלגת "בל"ד" בסוג של חזון אזורי, לאומי פלסטיני, שישמיע את קול המדוכא ביותר בחברה בישראל …

ליברליזם בשני הצדדים

ליבי עם עמיר פרץ, ורגליי נטועות בתוך חזונו של עזמי בשארה. המעמד, החברה, המלחמה בסטריאוטיפים הם סוג של מאבקים חשובים. עזמי בשארה (כמו פרץ ליהודים) מסמל את האינטלקטואל שמכיר את העולם הערבי סביבנו ומתקשר עימו. עמיר פרץ נשבע ללחום בעד מדינת רווחה, ביחד עם שלי יחימוביץ ועשרת האשכנזים בעשירייה הראשונה של "העבודה". והוא קצת זנח את השיח הלאומי של הפלסטיני בישראל ובשטחים, הוא קצת זנח את השיח המזרחי ולא הכיר בדרישות הקשת הדמוקרטית המזרחית למבנה רב תרבותי והכרה במזרחיות כקטגוריה, שמאתגרת את השיח הליברלי בישראל. עזמי בשארה נלחם בעד זכויות קולקטיביות של הציבור הפלסטיני בישראל ובשטחים הכבושים,  הוא הגיע למאבקים היומיומיים ונלחם בעד שינוי הגישה. שני המנהיגים הללו ליברלים בהשקפותיהם לגבי החברה. שניהם אינם מכירים במזרחים, במזרחיות ורואים את ישראל כמדינה של כל אזרחיה (כמובן, בשארה מאמין בדו-לאומיות).

אני מאמין בחברה שתעקוף את הרעיון הלאומי ותמצא פרוגרמות אחרות לפעולה בתוכו. אך נדמה כי אי אפשר לקפוץ מעבר לרעיון הלאומי, כשישראל לא הכירה עדיין בלאום הפלסטיני. רק הכרה בלאום הפלסטיני תאפשר ייצור של מערכת תרבותית אחרת!

פוליטיקה מזרח תיכונית

איני דובר ערבית, עיראקית או איראנית. אבל אני יודע לקרוא את המאמרים של עזמי בשארה בעיתונים ערביים, באתרי אינטרנט שמאליים, ובעיתונות הארצית. לדעתי הוא קורא את המפה הפוליטית בצורה נכונה. גם הנאום של פרץ בבחירות היה מצויין ואין עוד נואם טוב כמוהו שמודע לזכויות המוחלשים כמו פרץ ושהוכיח בעבודתו בהסתדרות את המנהיגות העצומה הנדרש לכך. בשארה, כמו הציבור השהוא מייצג, מחובר לעולם הערבי. ואנחנו, מה לעשות, במזרח התיכון, מוקפים במדינות ערביות. כמו שעמיר פרץ נסע למלך מרוקו, אנו בעתיד צריכים לראות שיתוף פעולה עם המדינות הערביות באזור. איננו זקוקים למדינה שכמהה להיות באירופה ורגליה במזרח התיכון. המזרחיות שלי היא געגוע לעולם שאבד ושמחקו לי אותו, אבל היא כינון זהות חדשה שבו יהיה מקום לעולם, לשפה ולטריטוריה הערבית מתוך עקרונות דמוקרטיים המכירים בשונות אתנית ודתית. סוג של זהות עתידית שתאפשר לאנשים להיות דו-לאומיים ומעבר לכך.

להצביע לעמיר פרץ זה סוג של הצבעה לרעיון מעמדי וחברתי חשוב, אבל גם פרץ וגם בשארה ורעיונותיהם יצטרכו למצוא מקום משותף בחברה בישראל וכך הרעיונות שהם מייצגים (המעמדי והדו-לאומי). מצד אחד, אני מחזיק אצבעות למנהיגות של פרץ שתוכיח לפרס הימני (שדפק כבר 5 מערכות בחירות ל"עבודה") ולשאר העוזבים מישראל "הוותיקה" שהם טעו. ואני גם מצפה לראות את פרץ באמת דואג לחלשים כלכלית וחברתית בישראל ומסדר מחדש את מפלגת העבודה. מצד שני, אני לא רוצה לחכות עוד שנים אינספור עד שיכירו בציבור הפלסטיני בישראל ובמזרח התיכון. אני רוצה מנהיג, כמו בשארה, שיוכל לתרום לשיח ולהילחם בגזענות הפושה בחברה מתוך ערביותו.

מערכת בחירות גזענית

החברה בישראל נוטה ימינה ונשענת על מערכת בחירות די גזענית (אנטי ערבית, אנטי מזרחית ואנטי דתית). לא צריך להיות מומחה לסיקור בחירות כדי לראות את הסיסמא של האיחוד הלאומי, ש"הדמוגרפיה תרעיל אותנו" ולהבין שהמדינה הציונית טעתה בדרכה. חופש הביטוי כאן אפשר לעשות דה לגיטימציה לציבור שלם. לצערי, נתחים גדולים מהבורגנות הישראלית נוטה להצביע לליברמן ושאר המפלגות הימניות. מאידך, אני לא מצפה מ"קדימה" להיות קשובה לבעיות של הפלסטינים, או המזרחים בישראל וקל וחומר לעם הפלסטיני בשטחים הכבושים. במרחב גזעני שכזה, שבו מקומך במדינה נקבע לפי המוצא שלך, דרוש סוג אחר של הסתכלות חברתית. ובתוך כך,פרץ, שמתיימר להחליף את בן גוריון, שמתעטף בפוליטיקאים אקס גנרלים, שאומר שהוא "ינצח" את הטרור, מבין את הקשר בין האידיאולוגיה לבין הגזענות בחברה – אך לא יכול להמנע מלחזור על פרקטיקות של השמאל "האשכנזי". אני מבין את הלחצים שעובדים/עוברים עליו, לכן אני לא תוקף אותו על ניסיונותיו להגיע לקונצזוס רחב ככל האפשר. צריך לזכור כי הגזענות האנטי ערביתשסופג בשארה נמצאת כבר בתוככי החברה הציונית ששללה את הקטגוריה הערבית והעמידה אותה אל מול היהודי. גם הגזענות האנטי מזרחי – הוכחשה בחברה בישראל. למרות שהיא משפיעה על הדרך בה המשאבים בישראל מחולקים בכל רגע. הנה פיסקה מהמאמר – "מי יטהר את המרוקאי" דברי העיתונאי אמנון לוי על הגזענות האנטי – מזרחית :

והבוז הזה לפרץ המזרחי, איננו רק פוליטי. הוא הרבה יותר עמוק. קחו למשל את מה שעושה "ארץ נהדרת" לו בפרט ולמזרחי בכלל. תחת המטריה המגוננת של סאטירה, הפכה התוכנית את משה קצב לתוכי טיפש, את עוזי כהן – לבבון, את סילבן שלום – לבובת סמרטוטים אילמת, את רוחמה אברהם – לאנאלפביתית, ואת עמיר פרץ – לטמבל מוחלט, איש שאתה משפשף את העיניים ולא מאמין איך הגיע למעמדו. אידיוט שלא יודע אפילו להפעיל את המגאפון שלו, ועל אנגלית אין בכלל על מה לדבר.

בואו נחשוב על זה רגע. עמיר פרץ הוא פוליטיקאי ותיק ומוכר, שניהל בהצלחה מערכות גדולות. אפשר להגיד עליו הרבה דברים רעים, אבל מאיפה הביאו כותבי "ארץ נהדרת" את התזה שהוא טיפש? על סמך מה? על פרץ כתבו בעבר שהוא מסוכן חברתית, דיקטטור, מגלומן, כוחני, אבל איש לא חשב אותו לטיפש. מדוע החליטו יוצרי התוכנית להציג אותו דווקא ככזה? סאטירה? בסדר, מאה אחוז, אבל למה דווקא בדמות האידיוט? הרי יכלו לצחוק עליו באלף דרכים אחרות. ובכלל, סאטירה – כמו קריקטורה טובה – מקצינה תכונה קיימת, לא ממציאה תכונות יש מאין.

מיהו לאומן?

אני יודע כי עזמי בשארה נתפס בחברה כלאומן. לפי מילון אבן שושן (2004) "לאומן" הוא לאומי, קנאי וקיצוני, שוביניסטי, חדור רגש של גאוה לאומית מופרזת, הרואה את עצמו נבחר ומעלה מכל העמים האחרים ורוחש שנאה או בוז כלפי עמים אחרים. אני מודע לצורה בה החברה תופסת את התבטאותיו, כפי שנכתב בויקיפדיה:

עזמי בשארה ידוע כאחד מן הח"כים הערבים הקיצוניים והאנטי-ישראליים ביותר שידעה כנסת ישראל. הוא הביע תמיכה בסוריה, חיזבאללה ואף בטרור הפלסטיני כנגד ישראל. לא אחת הוא קרא לעולם הערבי להמשיך לשמור על הסכסוך עם היהודים ולהילחם כנגד ישראל. [1] בשארה מרבה להרצות במדינות ערב ולהתבטא בגנות ישראל והדמוקרטיה. בהרצאה ב-16 בדצמבר 2005 במצרים אמר: "אין אנו מעוניינים בדמוקרטיה שלכם, תנו לנו את פלסטין". [2] במהלך שנת 2000 נשא שורה של נאומים מתסיסים, בהם הוא מביע תמיכה בנקיטת פעולות אלימות כנגד ישראל. במהלך ביקורו באזכרה לחאפז אל-אסד, הוא נאם ביחד עם מזכ"ל החיזבאללה וקרא להם להמשיך ב"מוקאואמה" (פירושה בערבית: "התנגדות כוחנית") כנגד ישראל. נאומים אלו הביא לכך שועדת הבחירות המרכזית פסלה את מועמדותו לכנסת ה-16 אולם לאחר מכן אישר בית המשפט העליון את התמודדות.

עזמי באשרה היה בין מוזהרי ועדת אור שמצאה אותו אשם במרבית הסעיפים אולם בשל היותו בעל תפקיד נבחר לא ניתנו נגדו המלצות אישיות. במהלך חברותו בכנסת יצא לביקורים בסוריה ובלבנון, חרף האיסור לבקר בארץ אויב. בשל כך הוסרה חסינותו בשנת 2001והוגש כנגדו כתב אישום. עם זאת מי שמכיר את נקודת המבט של המדוכאים בתוך מדינה אולטרא-לאומנית כמו בישראל, מבין שיש הבדל גדול בין הגנה-עצמית לבין התקפה. לצערינו, הציבור הפלסטיני בישראל נמצא תחת התקפה. זאת לאחר שנדרסה לאומיותו ונלקחו אדמותיו וההיסטוריה שלו "הושכחה". במציאות יומיומיות של הריסת בתים, קיפוח ואפליה אינסופית, מאסר של המנהיגות הפוליטית הפלסטינית (ראו למשל את "הביקור" ח"כ מהימין בשכונות ערביות באין הגנה משטרתית לציבור הפלסטיני, או את תוכניות הטרנספר לאוכלוסיה הבדואית בדרום ועוד), אתם לא מצפים שהם לא יגנו על עצמם. לא נמאס לנו לראות את התושבים הפלסטינים מקבלים מקום של אזרחים סוג ג'. ברגע שקם מנהיג תקיף שלא מוותר על הזכות להגנה עצמית. ברגע שקם מנהיג שאומר את האמת בפרצוף, הוא נשמע קיצוני. אבל מדוע ישראל השתלטה על חלקים מפלסטין, סיני, לבנון, השטחים הכבושים, חלקים מירדן והגולן ? האם זו לא נשמעת לכם מדינה קיצונית. האם לא יכולנו למצוא פתרון של חיים עם הציבור הפלסטיני בישראל? מדוע ישראל לא באמת העמידה וקיימה את המלצות ועדת אור? האם ישראל מבקשת להמשיך מדיניות של נטע זר במזרח התיכון, או שמא היא מבקשת דיאלוג והכרה בעם הפלסטיני ומדינות הסובבות אותה.

ישראל כבשה את דרום לבנון, שדדה את האדמות, הרגה וכלאה אזרחים לבנוניים, והשליטה משטר סמי צבאי. ההתנגדות של האזרחים לדיכוי הצבאי היה טבעי. משום שאי אפשר לאפשר שלטון של צה"ל על אוכלוסיה אזרחית גם הוא השתמש בצד"ל. אנשים ראויים לממשל טבעי שלהם שיגן על זכויותיהם.

לגבי הגדרת מדינות סוריה, לבנון, עיראק ואיראן כמדינות אוייב היא הגדרה שגויה, המחייבת חשיבה מחודשת. עלינו לסיים את הסכסוך עם הפלסטיני ולחתור לאזור גיאופוליטי אחד במזרח התיכון. משום שהעולם כולו הופך לגושים כאלו אשר מגנים על הסחורות שלהם בעזרת מכסים ומייצרים כוח כלכלי רב אל מול האוכלוסיות "האחרות". לדעתי לא לעד, תשרוד הברית עם ארה"ב ויום אחד נצטרך להצטרף לשותפות עם מדינות האזור על מנת לייצר כוח כלכלי פוליטי מקומי. לשמחתי כבר היום אנו רואים שיתוף פעולה בין ירדן ומצרים לבין ישראל.

מי שמכיר את דעותיו של בשארה יודע כי הוא לא אנטי-דמוקרטי בשום אופן, אבל הוא כמו הרבה ממתנגדי פרוייקט "המודרנה" בחלקים הצרים של המחשבה האירופית, רואה את הולדת הדמוקרטיה ביחד עם הולדת הקולוניאליזם, העבדות, הטיהור האתני, הנישול מהזכויות האנושיות הבסיסיות של רוב אוכלוסיות העולם וכמובן הולדת הלאומיות והעמדת ה"לבנות" כערך עליון.

ניתן לייסד משטר דמוקרטי שיתבסס על זכויות, אך ניתן גם להשתמש ברטוריקה של משטר דמוקרטי ובעת ובעונה אחת לייסד משטר מקיוואליסטי, שבו בשל הפחד ההובסיאני מהג'ונגל האנושי, מעמידים מערכת בינארית של מחשבה, שתנוע ללא הפסק בין אוייב לבין חבר. את האוייב נוכל להרוג על ידי משטרי חרום ואת החבר נצ'פר בהטבות (את האוייב אנו גם נמציא כל הזמן לשם כינון ואישור זהותנו). הדמוקרטיה יכולה בשקט להניח את זכויות האזרחים שלה, כמו שעשתה בישראל המדינה כלפי אזרחים פלסטינים שנותרו במעצר מינהלי (מומלץ לקרוא את המאמר האחרון של שולמית אלוני בגליון של "מצד שני האחרון") או בארה"ב שפתחה את כלא גואטנמו בקובה ועוד בתי כלא חשוכים במזרח אירופה. כרגע, ישראל זונחת את שיח הזכויות, למען כפיה חד צדדית של דעותיה על הציבור הפלסטיני בישראל ובשטחים. ניסיון זה גורם להחלשת החברה והקצנתה.

פרץ ובשארה: שני חלקים של השלם

שיתוף פעולה בין פרץ ובשארה יוכל להתחיל חזון אחר חייבים להבין שגם הצבור הפלסטיני כמו חלקים גדולים בציבור היהודי, לא מוכן עדיין לעבור ולעזוב את הרעיון הלאומי ולעבור לרעיון פוסט לאומי שבו רק לחם ושכר מינימום מעניינים אותו. מאידך מדינת רווחה היא בסיס לדיון דמוקרטי. היום במדינה שבה מעל מיליון וחצי אזרחים עניים אנו יכולים להיות עדים למהומות וגזענות בין עדתיות מהסוג הגרוע (אולי גם הפשיסטי) ביותר.

עדיין לא ראינו ב"עבודה", בבל"ד או בחד"ש בש"ס ייצוג פמיניסטי. ולכן אנו נחכה למפלגה שתאחד את כל המאבקים:

• המאבק הפלסטיני (לקראת דו-לאומיות)
• המאבק המזרחי
• המאבק הפמניסטי
• המאבק המעמדי.חברתי
• המאבק של ההומו-לסביים
• המאבק הגלובלי של האוכלוסיות המוחלשות להכרה, רב-תרבותיות וזכויות אדם ואזרח.

עדיין לא ראינו את המנהיג/ה שיהיו כמו משיח/ה שתהיה לה גם תודעה גלובאלית וגם מקומית. שיידעו לחבר בין מהגרי עבודה, הסחר בנשים, לבין שאר המאבקים בישראל שקשורים באנשים שמועברים כמו סחורה ממקום למקום, לבין הייחודיות של המאבקים באזור המזרח תיכוני, כמו המאבק המזרחי ועוד. כרגע המחשבה הציונית המצומצמת שולטת ולא מאפשרת לייצר רב-תרבותיות רדיקלית, או כל שיתוף אמיתי של אוכלוסיות מוחלשות בסדר יום שלה. החוק בכנסת לא מאפשר למפלגות שלא מכירות במדינה היהודית-דמוקרטית להיבחר. בתוך כך,  נחכה שייפתח חלון הזדמנויות למחשבה אחרת, שבה תהיה תזוזה מהרעיון הלאומי והניאו-ליברלי – לקראת חברה משוחררת המכירה בתרבויות השונות בתוכה וגם דואגת להקשיב לקול ה"אחר".

על בל"ד:

• לקריאה נוספת – יעל לרר ב"קדמה"
• דו-לאומיות בין תודעה לפתרון – אמנון רז קרקוצקין ב"קדמה".